דלג לתוכן הראשי
לוגו הבונקר — אולפן פודקאסט ברמת השרון
050-604-0305
אלון גבאי · צומת 20

הראיון הכי אישי שיש: ככה אמא שלי בנתה אימפריה מאפס

הוקלט בבונקר 1:50 שעותפורסם 26 ביולי 2026תמלול מלא לפי דוברים
הראיון הכי אישי שיש: ככה אמא שלי בנתה אימפריה מאפס — הפרק המלא

על הפרק

איך אישה אחת, אם חד הורית לשלושה ילדים, הצליחה לשבור את כל תקרות הזכוכית ולבנות עסק מצליח בתחום מיסוי נדל״ן בישראל?
איך קמים מחובות של מאות אלפי שקלים בזמן אינתיפאדה ומשבר בבורסה?
בפרק המיוחד והאישי ביותר של "צומת 20", אני מארח את האישה שהשפיעה עליי יותר מכולם – אמא שלי, דורית גבאי.

דורית היא לא רק אמא שלי.
היא רואת חשבון והמומחית מספר אחת בישראל למיסוי מקרקעין, שעשתה את כל הדרך מלמטה: מילדות צנועה בקרית שמונה ועבודות ניקיון למימון התואר, ועד לצמרת המקצועיות של מיסוי נדל״ן בישראל והקמת עסק עצמאי משגשג.
בפרק הזה פתחנו את כל התחנות בחיים שלה בכנות קיצונית, ושמענו סיפור מעורר השראה על נחישות, חוסן ומשפחה.

על מה נדבר בפרק:
המאבק חסר הפשרות באפליה בתוך מס הכנסה נגד כל הסיכויים.
איך כותבים ספר שהופך לרב מכר בלי שום רקע מקדים?
המסע האמיתי: איך מתאוששים מהתרסקות כלכלית של מיליונים בשנת 2000.
האיזון העדין: איך משלבים קריירה תובענית ואמהות במשרה מלאה?
ולמה בשיא המלחמה היא עזבה את המרכז והקימה חמ"ל פינוקים ליותר מ-50 אלף חיילים על גבול הצפון?

הפרק הזה הוא חובת האזנה לכל מי שרוצה ללמוד מה זו נחישות ואיך הופכים כל מכשול בחיים להזדמנות.
אבל האמת היא שגם אם אתם רק בתחילת הדרך העסקית שלכם או כבר מנהלים עסק – הפרק הזה ייתן לכם כלים ניהוליים ופרספקטיבה שיכולה לשנות לכם את החיים.

אז קחו דף ועט, ובלי עוד הקדמות מיותרות,
צומת 20, אנחנו מתחילים!

בואו לעקוב מאחורי הקלעים באינסטגרם:
instagram.com/alon._gabay/

לפרק המלא בספוטיפיי:
open.spotify.com/episode/1DsRJJjFT9e1Y5vhpMBrGU?si=CxxY_Cx6QHaRWUXWZy0_Lg

הכותרת והתיאור כפי שפורסמו ביוטיוב, בערוץ «אלון גבאי - השם שלך הולך לפניך».

התמלול המלא לפי דוברים · 511 קטעים · 2 דוברים

תמלול מלא לפי דוברים של צומת 20 פרק 3 עם רו״ח דורית גבאי: מקריית שמונה ועבודות ניקיון למימון התואר, דרך חובות של מאות אלפים, עד צמרת מיסוי המקרקעין.

  • רו״ח דורית גבאיהמומחית למיסוי מקרקעין, האורחת
  • אלון גבאימארח, צומת 20

הזמנים לפי הסרטון המלא ביוטיוב: הפתיח מההתחלה, הפרק מ-2:24

פתיח

אלון (0:00) שלום וברוכים הבאים לעוד פרק של הפודקאסט צומת 20. היום זה פרק מאוד מיוחד כי לא כמו כל פרק ולא כמו בכל הזדמנות, אני מארח מבחינתי את האחת והיחידה, אימא שלי דורית גבאי. מי שמכיר אותה יודע שהיא לא רק לדעתי האחת והיחידה, והיא באמת בן אדם מאוד מיוחד, מוכשר, חכם, שהשפיע ועזר להמון אנשים לאורך הדרך. אז יצא לי ככה להכיר אותה מעוד זוויות, את החוויות שלה בתיכון, את החרם שהיא עברה, את השירות הצבאי שלה, את תחילת הקריירה שלה כשכירה והמעבר לעצמאית והשקת הספר הראשון ועוד המון סיפורים שראינו בדרך

אלון (0:35) שנתנו לי באופן אישי גם ראייה חדשה על אימא שלי וגם אני מאמין שכל מי שישמע את זה יוכל לקבל את ההבנה הגדולה ביותר שאני קיבלתי מאימא שלי לאורך השנים ובמיוחד בפרק הזה של ליצור הזדמנויות, להיות במרחב מסוים, לזהות מה קורה ולפעול בהתאם כדי להשיג כל מטרה שיש לנו, ובעצם מראה שאין מחסומים, בין אם זה עבודה בניקיון כדי לממן לימודים או בין אם זה מכירות קוסמטיקה כדי לממן רכב ודברים כאלה תוך כדי התואר, ולהתעקש על העיקרון הנכון, בזמן הנכון, כדי לשים גבול

אלון (1:09) כשעקרונות מגיעים לפני כסף. כן לשמור על דעה עצמאית וכן להשיג בסוף מה שחשוב. וגם הזווית שלה על גידול ילדים, שאני הייתי אחד משלושת הילדים שלה, שהיא גידלה לאורך השנים. איך זה לחיות בלי בן זוג ולגדל ילדים והשילוב של עבודה כעצמאית וכל הדבר הזה. אני מציע לקחת דף ועט, לכתוב, להקשיב לכל מילה וליישם חומרים שיש כאן, כי מי שמכיר יודע, אימא שלי בן אדם סופר פרקטי, וכל מילה שלה צריך לרשום ולהתחיל ליישם בחיים, ודברים טובים יקרו. אז בלי עוד הקדמות מיותרות, צומת 20, אנחנו מתחילים.

הפרק

אלון (2:24) שלום לאורחת המאוד מאוד מיוחדת שלי, האחת והיחידה, אימא שלי, דורית גבאי. מה את, חושבת להסמיק?

דורית (2:35) האחת והיחידה, לא להגזים.

אלון (2:37) אה, יש לי אימא רק אחת, לא? כן. וגם דורית גבאי, יש לך ככה את... כל מי שיודע, כבר יודע. אז ככה מי שעוד לא הכיר, בטעות. ספרי לנו גם מי את, מה את, מה את עושה בחיים.

דורית (2:50) בגדול אני אימא לשלושה ילדים, שגידלתי אותם לבד במהלך הדרך, נולדו לי פה ושם ילדים, ככה, ממערכות יחסים שונות. ילדים שאני מאוד אוהבת, והשקעתי בהם באמת את מירב המאמצים לעשות אותם לאנשים טובים ויצירתיים ובעלי יכולת. אני בעלת עסק, אני רואת חשבון בהשכלתי, ובמהלך הדרך עשיתי קריירה גם במשרד האוצר, בדרך עסקים פרטיים, במיוחד ייעוץ מיסוי מקרקעין, שבו פיתחתי את הנישה הזאת והפכתי את זה למשהו מאוד חשוב בעולם המיסוי, תוך כדי הקמת בית ספר וכתיבת שני ספרים והוצאה לאור, והכול בעבודה פרטית עם המשפחה כמובן, ואנשים שעזרו לי בדרך.

דורית (3:38) וזהו, ומעורבת חברתית מגיל קטן מאוד, וגם היום, עם החיילים, עם זה, כל מיני.

אלון (3:45) נדבר על זה גם על החיילים. אז מעולה, אחלה סקירה. בואי באמת נתחיל, עוד לפני שאנחנו הגענו, עוד לפני שהיה את העסק, עוד לפני שהיית רואת חשבון, ממש בתיכון. איך היית בימים האלה, בגיל 16-17?

דורית (4:00) הייתי ילדה מאוד בעייתית, במובן הזה שהייתי מצד אחד תלמידה טובה, חננה כזאתי, נמצאת בתלם, אבל לא תמיד מסכימה עם התלם, וסובלת במאבק הזה בין להיות בתוך המסגרת ולעשות מה שמבקשים ממני ולהגיע למבחנים ולעשות את כל השיעורים ולהיות באמת תלמידה הכי טובה שאני יכולה, כי באמת אהבתי ללמוד, לבין מצבים שהייתי צריכה להיות שוברת שגרה ולא מסכימה עם הכיתה, ואם יש טיול הצופים, וחזרנו במוצאי שבת גמורים ועייפים וכל זה, ויום ראשון בתשע בבוקר יש מבחן בתנ״ך.

דורית (4:38) אז אני עם חברתי למדתי לפני שנסענו לטיול, ובאנו למבחן, ופתחנו את הדפים, ובואו נעשה מבחן. אבל השאר אמרו, לא, היה לנו טיול, מתי, איך נלמד בטיול? ואז יש קבוצה, שתיים, שרוצות לעשות מבחן, וכל השאר אומרים, לא, היינו עייפים, היינו בטיול, ואנחנו לא נעשה. אז זה כל הזמן דברים כאלה, שבעצם מהדרך שלי גם שילמתי מחירים, גם בתיכון, גם בכלל.

דורית (5:04) ויש אנשים, כמו מחנכת כיתה שלי, סילבי פרטוק, שלקחה אותנו מכיתה י״א, ממצב שהייתי, בוא נגיד, רוצה חברים, רוצה להתקרב אליי, רוצה קרבה ולא יודעת איך להגיד לאנשים להתקרב אליי, רוצה שיאהבו אותי אבל לא יודעת איך לעשות את זה. וכשהיו מתחילים כבר להביע חיבה הייתי נבוכה מזה, כאילו הכול היה בבלבולים כאלה. במצב שיש חרם עליי ועל חברתי שלומית ואתה צריך לבוא לכיתה וצוחקים עליך ומצקצקים לך ונוגעים לך בחזייה מאחורה, או כל מיני שטויות כאלה.

דורית (5:39) ובאה מחנכת ואומרת זהו זה, פה לא יהיו דברים כאלה, ופה מדברים. והיא הביאה ממצב שהייתי מפחדת מאנשים, מפחדת להתקרב לאנשים, מפחדת להיות נחמדה, אלא הייתי חייבת כל הזמן להיות בפאסון של קשוחה, שאם המורה אומרת לרוץ את השלושה קילומטר, אני רצה ולא מרמה, כאילו הכול מה שמצפים ממני. אז היא הצליחה בעצם להפוך אותי מאדם יחסית מנודה בכיתה לסוף כיתה י״א שקיבלתי מצטיינת חברתית. זאת אומרת, ממצב שהייתי לא מעורבת ולא מתעניינת בכלל באנשים, רק בעצמי פחות או יותר, ובחברה, זהו,

דורית (6:21) למצב שלסוף י״א אני עומדת על במה, היא מצטיינת חברתית.

אלון (6:25) מה נראה לך שהיה הדבר שעזר לך לעשות את הסוויץ׳ הזה?

דורית (6:28) היא, היא פשוט ידעה. קודם כל לתת לי את הכלים, להסתכל עליי, להדריך אותי ולעשות שיחות ולהגיד לאנשים שלרוץ אחרי הזרם, זה לא באופנה כבר. זה לא רץ, תחשבו. ואי אפשר לרמוס אנשים. והיא עשתה כל מיני שיחות, היא הייתה מאוד צעירה, דרך אגב, מחנכת, אתה יודע, 27.

אלון (6:50) אה, ממש צעירה.

דורית (6:51) כאילו, לא, תגיד, איזה חמישים, כשיש לה כבר איזה עשרות תלמידים שהיא חינכה וזה, זה היה ממש ההתחלה שלה. והיא עשתה את זה בנועם, ובאמת הצילה אותי מבחינה חברתית, היא בנתה אותי כאדם. היא גם לקחת אחריות על המעשים שלי, גם להיות בן אדם נחמד, לא חייב להרביץ, לא חייב לבעוט. ועשיתי את זה בצעדים. למשל, אחד התוצרים של זה היה, שמיד, שהרגשתי בעצם שכיף להיות עם אנשים, ואפילו כיף לעזור להם, ואני יכולה לעזור להם. אז אם הכיתה כולם מקבלים נכשל במתמטיקה

דורית (7:27) ולא מצליחים, לא כולם, אבל חלק גדול מהם. אז אתה רואה אותי פותחת פתאום כיתת לימוד בגיאוגרפיה, בתנ״ך, בהיסטוריה, אצלי בבית.

אלון (7:36) לאותם חברי כיתה.

דורית (7:37) כל פעם חמישה. יש מלא חברים שיעידו על זה.

אלון (7:40) כן, אבל בגילך.

דורית (7:42) כן, כן, בי״א, יש מבחן בגיאוגרפיה, אני לומדת את החומר. אני אומרת, מי שרוצה לבוא ללמוד, יבוא. אימא שלי מבחינת העוגיות המרוקאיות, הטעימות שהיא הייתה עושה, המתוקים והמלוחים. ועל הרצפה יושבים, אין לי שולחן ואין לי איפה לארח, זו דירה קטנה בקריית שמונה, יושבים על הרצפה, גם בלי שטיח, ואני עם ניירות ככה וטושים, ומציירת להם את ארץ ישראל ואת השבר הסורי-אפריקני, ואת זה, ואת כל דבר שלמדנו, ואת השכבות של הקרקע, וארצות הברית, מה שלמדנו. ופתאום התלמידים מתחילים להביא ציונים, ולא מבינים מאיפה.

דורית (8:13) אני לא פרסמתי מודעה, אמרתי בכיתה, מי שרוצה ללמוד גיאוגרפיה, אני מלמדת היום, מי שרוצה, אז היו מחזורים, קבוצה הלכה, קבוצה חזרה. ובדרך הזאת בעצם עשיתי מעשה פשוט, שאני מאוד אוהבת ללמד, והיה לי תמיד את הידע, כי אני חרשנית, אני פשוט בלעתי כל מה שהמורים אמרו, ופתאום הרגשתי שאפילו כשאני מלמדת, אני גם לומדת. כאילו, דרך השאלות שלהם הבנתי מה אני צריכה עוד לבדוק. אז זה היה איזון חוזר, כאילו שנינו נהנינו מזה, ובסוף אני קיבלתי את המצטיין.

אלון (8:47) וזה קרה שוב גם בעוד גלגולים, את זוכרת?

דורית (8:50) ש?

אלון (8:50) כשהייתי בכיתה ח׳, נראה לי. כן. את זוכרת את זה? ועשית לנו שיעורי גיאומטריה. זה היה במשרד.

דורית (8:59) נכון, נכון, בכיתה ו׳, ז׳, ו׳, ז׳.

אלון (9:02) כן.

דורית (9:02) כולכם נכשלתם.

אלון (9:03) כולנו נכשלנו.

דורית (9:04) שלוש קיבלתם בערך.

אלון (9:06) ביחד.

דורית (9:07) נכון, וזה מאוד הפריע לי. אמרתי, זה נורא נחמד, ההנדסה, הקו הישר, חוצה הזווית.

אלון (9:12) היה משיק למעגל, כל האלה, רדיוס, פאי, כל ה...

דורית (9:15) עשינו סדנה במשרד אחרי צהריים.

אלון (9:17) מה זה עשינו סדנה? תתחילו רגע להבין. כשאימא שלי עושה סדנה זה לא בואו תלמדו. הדפיסה לנו חוברות למידה כאלה, עם ציורים, וזה, ופלסטלינות

דורית (9:26) שקטע. כן.

אלון (9:27) ולשימה שהצליחו בסוף.

דורית (9:29) כן, ועשינו עם הידיים זווית ישרה, זווית קהה, זווית חדה, כל מיני כאלה.

אלון (9:33) זאת אומרת, הפעלה בהתנדבות.

דורית (9:34) אפילו מישהי שקיבלה 100 במבחן, אמרתי לה, למה באת? אני יודעת מי, חברה טובה שלך עכשיו, מתחילה בדל״ת, קיבלה 100 במבחן, אמרתי לה, למה את באה? אמרה לי, כי אני לא יודעת כלום. היא אמרה ככה, היא אומרת, זה שקיבלתי 100 זה לא מה שאני יודעת. אז עשינו את זה שמונה מפגשים, אני נזכרת. זה היה מאוד נחמד.

אלון (9:53) כן, זה היה ממש יפה.

דורית (9:54) ממש בהגדרות.

אלון (9:55) תמיד היה לך, לפחות ככה אני רואה את זה, את הרצון כזה לעזור לחבר׳ה האחרים.

דורית (9:59) גם עם עמית זה קרה.

אלון (10:00) עם עמית גם זה קרה, נכון.

דורית (10:02) נכון, לקויות למידה, מתמטיקה, וזה...

אלון (10:03) את אוהבת. מה תמיד את אומרת? איזה חומר יפה. הלוואי הייתי חוזרת לגיל הזה עכשיו עוד פעם.

דורית (10:08) נכון, כי היום יש ספרים שבעבר לא היו את הספרים האלה. באמת יש התקדמות בקטע של ספרים שהם יותר מונגשים. יש פרק של תיאוריה. כתוב, לא אם המורה אמר משהו ואתה פספסת משפט אחד שהוא אמר, אתה כבר לא מבין כל השאר. ויש ספר שמוגדרות ההגדרות, ויש דוגמאות, ויש דוגמה קטנה, קלה, ואחרי זה יותר מורכבת, וכל מקבץ תרגילים הוא מתאים להגדרות שהתחילו איתם, אז אתה יכול ללמוד את זה ממש במדרג טוב. ואני חושבת שהספרים של היום, במידה רבה, הם פי חמישים יותר טובים ממה שאני למדתי, ונורא בא לי ללמוד עוד פעם את החומר, אבל עכשיו כאילו במסודר, כאילו כמו שצריך, בביסים.

אלון (10:49) עכשיו אני נותן לך רמז? עכשיו אתם יודעים, עם AI.

דורית (10:52) אני בהחלט התחלתי עם AI, כן.

אלון (10:55) איך באמת הולך עם ה-AI? התחלת קורס.

דורית (10:59) תקשיב, נכון, נכון, ביקשתי שתרשום אותי לקורס, אתה רשמת אותי לקורס. כן, מאוד נחמד. והתחלתי ארבעה שיעורים, ויש לי את הצ׳אט, ואת הג׳מיני, ואת הקלוד, אצלי ככה בסרגל.

אלון (11:13) הופה.

דורית (11:14) ויש לי את הקורס, והתחלתי לעבוד עם כל השלושה חמודים האלה ברמה הבסיסית, אבל אנחנו נלך ונפתח את זה, אני לא אוותר.

אלון (11:22) חכי, לאט לאט קלוד קוד, יהיה לך צ׳אט עם קלוד קוד בוואטסאפ, תשלחי לו משימות, הוא יעבוד בקריית שמונה, תרשמי אותו בתור עובד, תצפירי לו, אתם בשנייה ובאחד.

אלון (11:35) מדהים. אז בואי נחזור לצבא, את התגייסת לנח״ל.

דורית (11:39) נכון.

אלון (11:40) ואיך היה שם? היית גם קרובה לאחיך אלון באותו זמן.

דורית (11:43) כן, אני התגייסתי, כאילו, בהתחלה הייתי בצופים, נגיד ט׳-י׳ הייתי בצופים, ואחר כך נפרדתי מחבר שהיה איתי בצופים, פחות או יותר בסביבות אותו טיול.

אלון (11:54) רגע, ההוא ששכח אותך בסיני, זה הוא?

דורית (11:55) זה לא, לא, לא. זה היה כבר יותר מאוחר, אבל פחות או יותר אחרי הטיול הזה היה איזה משבר, ואז עזבתי את הצופים כדי לא לראות אותו בטיולים ולקנא, וכל מה שזה עושה, הדרמות, ועברתי לשומר הצעיר. שם מצאתי את הבית במובן הזה שכאילו הערכים שגדלתי עליהם, כולם בשביל כולם, וכולם שווים, וכולם שווים שווים, ואין שווים יותר, והכול בשווה, ושווה, ושווה, ותקריב, ותקריב, ואני היום אומרת את זה קצת בציניות, כי שילמתי הרבה מחירים על העקרונות האלה שגדלתי סביב הקומוניזם,

דורית (12:32) הסוציאליזם הזה הדווקני על מלא מלא, כי לקחתי הכול מאוד ברצינות מילולית, הכול מלא, כאילו מתחלקת, מה שאני מרוויחה אני מחלקת, לא משנה איך, בין אם בעבודות התנדבותיות, בין אם תרומות, בין אם למשפחה אם היה צריך, וכן הלאה וכן הלאה. אז השומר הצעיר היה מקום שבעצם הרגשתי בו באמת בבית, והתגייסתי לנח״ל,

דורית (12:57) ולא אהבתי, הייתי במשמר העמק, היינו בגרעין לכישור, שזה ליד הצפון, בגליל העליון, אבל היינו במשמר העמק בשישה חודשים האלה. שמו אותי בלולים, מטבע הדברים, כי במהלך החיים גם היינו מושבניקים, היינו מושבניקים, אז ביקשתי לולים ולא רפת, כי רפת לא אהבתי. אבל אני הייתי קמה כל יום בחמש, מתייצבת לעבודה עד 12, קורעת את התחת, עובדת עם בתי תרנגולות, ביצים, זריקות, מה שצריך. היו חברים בגרעין שהיו קמים ב-10, ב-9, הפרות, כבר מזמן היו צריכים לחלוב אותן.

דורית (13:26) ואז התחיל בעצם לבוא לידי ביטוי הקטע שזה לא יכול לעבוד השיטה הזאת, שכולם מקבלים אוכל, מיטה, מקלחת, מקום לגור בו, ולא נותנים את אותו דבר. בחיים לא יכול לקרות דבר, שאתה תיתן את אותו דבר. אז פרשתי משם וביקשתי לעזוב, ולמרות שחיים חזן היה אבי השומר הצעיר בישראל, שהקים את השומר הצעיר, היה סבבה מהמת שלי, והיו לנו שיחות עומק מאוד מעניינות. כבר אז הוא היה מודאג מנושא הסמים שהתחיל להיכנס לקיבוצים. היו תמימים, חשבו שיש חסינות.

דורית (14:02) ילדי הקיבוצים הם לא נגועים בכלום, רק בטוב ובאופוריה כזאת, באידיאליזם, נגע ועוד איך נגע. אני יצאתי משם והתקשרתי לבת דודתי מיכל. אמרתי, מיכל, אני עוזבת את הנח״ל, מה לעשות? אמרה, את חייבת להיות משקית חינוך. אמרתי לה, טוב, מה לעשות? מחר יש מבחנים לסגור את הקורס הקרוב.

אלון (14:23) וואו.

דורית (14:24) היא הייתה משקית חינוך, אחותה מירב כבר הייתה רשומה לקורס משקיות חינוך, ועכשיו אני בעצם הגעתי למבחנים, קיבלתי מיד בערב תשובה שהתקבלתי. הרגשתי שהייתי טובה, הרגשתי, לא יודעת איך להסביר את זה.

אלון (14:36) הלכת לחנות בין היום ליום שלמחרת, לחנות למבחנים?

דורית (14:39) שום, שום, שום מבחנים. אמרו לי, מחר את באה. באתי, ושאלו, בעצם שאלו את כל מה שנבחנתי בבגרות לפני כמה חודשים בגיאוגרפיה. מה זה הנהריים, מה זה זה, הכול זימר לי בראש, הכול ידעתי, הכול חיללתי שם כמו שצריך. והיה ממש כיף, כי התקבלתי ועשיתי את הקורס עם מירב באותו מחזור, מחזור י״א, חוויה, נקרא חינוך וידיעת הארץ. ואז שובצתי חזרה בנח״ל. זאת אומרת, כמשקית חינוך החזירו אותי לנח״ל ושמו אותי בגדוד בצפון, 903, ובין שאר כל ההיאחזויות, אלון אחי היה בהיאחזות בצבעון,

דורית (15:14) ואני הייתי במפקדה כמשקית חינוך, והוא היה מגיע אלינו אחת לכמה זמן, לשבוע כזה מפקדה כזה. זה היה נחמד, היה מאוד נחמד.

אלון (15:25) תשמעי איזה יופי. אז בעצם היה לך פן של החלטה גורפת לעבור למשקית חינוך, או שפשוט קיבלת את ההמלצה וזרמת עם זה?

דורית (15:33) תראה, בגלל שכבר היה לי את הניסיון הזה בתיכון, כמו שאמרת, התחלתי לעשות את הפעולות החברתיות. בין השאר, למשל, הפעלתי את כל השכבה של י״א, מחפשים את המטמון. עכשיו, זה לא דברים שעשו בבית ספר. פתאום באה ילדה ואומרת, בוא נשחק, כל השכבה, 400 ילדים, אני לא יודעת כמה היה אז, כי היו מעט כיתות, לא כמו שהיום יש 900 ילדים. אבל נגיד, היה כמה מאות, נגיד 300 ילדים, משחקים את המטמון, קבוצות, עניינים. כבר אז, והייתי מספרת לה את זה. או גיטרה, התחלתי, הייתי בתזמורת בית ספר.

דורית (16:07) כאילו היא הבינה שיש בה עניינים, שזה מתאים לי הדבר הזה. כן. אז היא אמרה לי, משקית חינוך תפור עלייך, תפור עלייך. אמרתי, יאללה, בסדר. אז זה כאילו, אתה יודע, וזה נתן לי באמת לעמוד מול קהל. אני עד היום מצאנו ממש לאחרונה את הכרטיסיות שלי בתוך מדריך ישראל, כל נחל, נחל כזיב וזה וככה ובצת והגליל וג׳ילבון, כל נחל את הגיאוגרפיה, את הטופוגרפיה, את הצמחים שלו, כל ציפור אני ידעתי שעפה שם בשמיים. כאילו זה, ולעמוד מול קהל, ובל נשכח שכשהייתי קטנה אני גמגמתי.

דורית (16:42) זאת אומרת, כל התהליך הזה, ממצב שהיא ילדה שמגמגמת, אשכרה מגמגמת, במיוחד כשהייתי כועסת או נעלבת, נתקע רציני. אז כל המסלול הזה, בסוף אתה בא, עומד מול קהל, בלי באמת אימון מקצועי. פשוט אומרים לך לדבר, אתה מדבר, וזהו. ושם את כל הגמגומים בצד. לא נותן לזה תוקף. וזה כאילו, איך עשיתי את זה? לא יודעת, איך עשיתי את זה בדיוק, אבל ככה זה יצא.

אלון (17:03) אבל אני חושב שאת יכולה לדבר היום, היום את מדברת מאוד רהוט, כן? זה לא... אפילו ברדיו שאת הולכת לאופר, אומר לך, אין, דורית גבאי הגיעה, רהוטה. אז לדעתך זה משהו שעזר לך בדרך המקצועית שלך איכשהו? זה שהגעת בטעות לנח״ל, ולמדת לדבר מול קהל, אז זה עזר לך בסוף ב...

דורית (17:19) כל מה שעשיתי בצבא, קודם כל קיבלתי באמת, הייתי כבר כאילו 18 וחצי, 19 כבר, ואז בנח״ל, והייתי אחר כך משקית, זה נקרא בידור, שמו אותי בפיקוד הנח״ל, ואז להתאים הצגות והופעות לחיילים, והיה לנו מרוץ אחרי דויד ברוזה, וכל מיני הצגות בקאמרי, וקומדיות וזה, וגם בהבימה כמובן. אז כמובן שהתחנה של הצבא בעצם בפעם הראשונה, חוץ מהפעילויות החברתיות שכבר נגעתי בהן, פה ושם, כולל הרצאות על איך לצחצח שיניים, אתה יודע, היום אתה לא מעריך שיש היום מישהו שיבוא וייתן הרצאה לכל הכיתה, כל השכבה, איך לצחצח שיניים.

אלון (17:57) כי זה היה נחוץ כאילו, כי אנשים מעלויות שיניים?

דורית (17:58) כי לא הייתה מודעות, ובאה קרובת משפחה, חברה של אימא שלי מילדות, שהיא גרה בארצות הברית והיא שיננית, הביאה לי 900 מברשות וכל מיני משחות קטנות כאלה, והיא לימדה אותי את הנושא, ואני העברתי הרצאות, והיו לי שקופיות, ולימדתי את זה.

אלון (18:12) זה קורס דיגיטלי? כן, כי זה לא דיגיטלי,

דורית (18:15) זה היה קורס כזה שהייתי עוברת בכיתה ומלמדת. אני בטוחה שמי ששמע לא ישכח את זה, כי אף אחד לא עושה דברים כאלה, אפילו אחות בית ספר לא עשתה את זה. אז אמרתי, זה חשוב, זה חשוב, אני זה. אז הצבא נתן לי את ה... אני חושבת, בגלל שנתנו לי יד חופשית, למד את קחית, אז לפני כן זה לא קורה, כאילו, זה... באתי לידי ביטוי, וזה עבד. אמרתי, יופי. ואם זה לא היה עובד, אז זה היה מפקד שהיה שומר עליך, אתה יודע, מכוון, מסדר, מכווין את הדברים וזה.

דורית (18:48) עדיין, בתור מסגרת, בוא, אני לא עושה את זה לבד. ואם הבאתי את דויד ברוזה לערב פיקוד הנח״ל, כל הגדודים, החמישי, הצנחני, כל אלה, מגיעים לערב של הנח״ל ודויד ברוזה שובר גיטרה באמצע ההופעה ויש לו ספייר. ולהביא אותו, זה היה כמעט להביא את סגן אלוהים, זה היה, הוא היה עילוי באותה נקודת זמן. זו הייתה תחרות על הזמנים שלו, על ההופעות שלו. האישה שאיתי, כל הסדרה הזאת וזה. אז כשהבאתי את דויד ברוזה, כאילו, הרימו אותי, אמרו, זאת מביאה את דויד ברוזה, זה היה נחשב.

דורית (19:24) כן, אז אני אשתה רגע מים.

אלון (19:28) לרוויה, בשביל זה הם פה.

דורית (19:30) אני חושבת שהצבא נתן לי את ההזדמנות קצת לבוא לידי ביטוי ולהביא תוצאות, שהרימו לי את הביטחון העצמי, וכן, ועשיתי טוב, וקיבלתי חזרה, זה תמיד ביחד, זה לא כיוון אחד.

אלון (19:47) כן, זה מעניין לראות אותך עכשיו בפרספקטיבה, אורה נגדותי מתגייסת, עושה מילואים, היא תמיד מתגייסת. איך זה לך קיימה לראות את זה פתאום אחרי כל כך הרבה שנים?

דורית (19:55) האמת שאני לא זכרתי שהיה לי גם קשה. היה לי גם קשה, אבל אני לא זכרתי שהיה לי קשה. במיוחד בטירונות, עם הרבה בנות בחדר, אני לא, לא. ההורים שלי דאגו לי, לא יודעת, מול ארבעה ילדים שהיינו, אני הייתי בחדר לבד. כי אני לא אהבתי רעשים ולא יכולתי להתרכז ללמוד, ואי אפשר היה לי...

אלון (20:16) לא אהבתי רעשים, וזה אומר שאם הייתי בסלון, פותח ארטיק, קמה, אמרת לי, הערת אותי משינה.

דורית (20:22) בוודאי, בוודאי. לא יכולתי להתרכז בלימודים, ולפתור מתמטיקות ולפתור זה, כשיש רעשים. אז זרקו אותי בחדר, בחדרים כלואים כאלה. בקריית שמונה היה לנו את החדר ביטחון בפנים, אבל אתה צריך לעבור דרך חדר ילדים אחד, לעבור מסדרון, ואז לחדר הזרוק שלך בפנים. אז שם היה צריך לשמור, גם כל המרחב עד לחדר היה צריך להיות בשקט. אז אם היו מוציאים את הילדים החוצה, שהגברת תוכל ללמוד, וכשהייתי הולכת לבלט או לריקודי עם, אז היו עושים חגיגות, כי אפשר היה לעשות רעש, אבל היה צריך כל הזמן לתמרן שאני אישן טוב, זה היה הסיפור. אז עם בנות בטירונות, היה לי לא קל.

דורית (20:57) ובכלל עוד לא הייתה לי את ההבנה ממש ב-DNA שלי להבין אנשים. לא, לא הבנתי, לא טיפשים, לא חלשים, לא הבנתי, לא הבנתי איך זה יכול להיות שיש כאלה ויש כאלה, ולמה, ולא הייתי מסוגלת להבין,

דורית (21:15) הייתי, קוראים לזה סנובית כזאת, אבל לא ממקום של סנוביות, פשוט לא הייתה לי הבנה, לא הייתה לי הבנה שיש לאנשים קשיים. לא הייתה לי הבנה שאנשים שונים ברמה כזאת, שאתה לא יכול לצפות מכל אחד לאותו דבר. אז במהלך החיים אתה עובר את זה, אתה עובר, עובר וחווה ולומד. כן. אז הצבא היה נקודה מאוד חשובה בפתח של החיים.

אלון (21:37) מדהים. והשתחררת? מה עמד מולך? מה היו ההזדמנויות שהיו לך?

דורית (21:41) שום הזדמנויות. היה לי בתוכנית פשוט ללכת ללמוד. שום הזדמנויות.

אלון (21:45) תמיד ידעת שלימודים זה הדרך?

דורית (21:47) הייתי על התלם. אני לא, היה לי שום ימינה שמאלה, לא הטלתי ספק, לא בשיטה, לא בסיסטם. דיברו, הולכים צבא, הולכים ללמוד. לא היו לי שום תוכניות, לא טיולים ולא מטוסים. גם לא היה לי כסף,

דורית (21:59) לא היה לי שום דבר.

דורית (22:00) זה לא היה בכלל בסדר יום.

אלון (22:03) לא היה כסף בבית?

דורית (22:04) ממש איזה כסף? לא היה כלום.

אלון (22:06) מה כן היה?

דורית (22:07) היינו עניים. לא היה כלום. היה את אימא שלי, והיא המתוקה הזאת, ממש מקסימה, וחמודה, ומפנקת, ומשתדלת. ולא, לא היה, לא, זה... לא היה. נגיד ככה שלא היה, וזה לא היה בכלל באופציות. וגם אם עבדתי מגיל צעיר, בקטיף, ובבייביסיטר, ובגננות, איפה שאתה לא רוצה עבדתי, ובצבא גם תוך כדי, בסוף גם מכרתי ספרים, ובאמת, זה לא, אף פעם לא הספיק ללכת עכשיו לבזבז את זה בחו״ל. לימודים מימנתי לבד, לא שההורים מוציאים פנקס צ׳קים, נותנים ארבעה תשלומים לאוניברסיטת חיפה ומשלמים את הלימודים.

דורית (22:41) לא. הייתי מנקה בתים, בתים, משרדים, מדרגות, תבואי גמורה, העדה שלך מעולפות, את לא יכולה לשבת, להחזיק את העט, לפתור תרגילים, את הולכת לישון איזה שעה-שעתיים, לישר את הגב. זה לא... זה המצב, צריך לממן את שכר הלימוד. אתה הולך לקבל מלגה, אז הוא אומר לך, אתה רוצה מלגה? תלך בטירת הכרמל, תכין לבגרות ארבע יחידות מתמטיקה, זה יזכה אותך ויעזרו לך, נגיד, ב-20% מהשכר לימוד. כאילו דברים כאלה. אז אתה הולך פעם בשבוע, ארבע שעות, מלמד כיתה ט׳-י׳-י״א למתמטיקה ויושב בכיתה עם שישה-שבעה ילדים, מלמד אותם כחלק ממה שנקרא מעורבות חברתית, שזה היה מגניב.

דורית (23:17) או הלכתי לכלא דמון. כלא דמון זה כלא שיש בו אנשים שגם רוצים לעשות בגרויות. אתה הולך ומלמד במתמטיקה לעשות בגרויות. זה היה חלק מהמעורבות החברתית, שהם כאילו שמו אותנו בכל מיני משימות שהיו נדרשות, והם היו מממנים לנו על ידי תרומות שהם היו מגייסים חלק משכר הלימוד. אין את זה היום. היום הבת שלי לא יכלה ללמוד, אז מה, אני עשיתי לה מלגות? שמנו אני ואבא שלה, כסף, ושילמנו את זה. אין מה לעשות. זה בכלל לא היה אופציה לבקש מההורים.

דורית (23:48) זה לא היה.

אלון (23:50) אבל מראש ידעת שתהיי כבר בתחום מיסוי מקרקעין?

דורית (23:52) מה, מאיפה? או ממש לא. זה לא היה, בכלל לא ידעתי מה זה. אני לא ידעתי בכלל מה אני רוצה. אני ידעתי שאני צריכה ללכת ללמוד. ובואו נגיד הפסיכומטרי שלי בהפתעה גמורה מול ציוני בגרות נגיד, ומול מה

דורית (24:08) שמסתכלים עליי, הפסיכומטרי שלי היה מאוד נמוך. כאילו אפשר ללמוד מה שאף אחד לא רוצה ללמוד. כאילו כל כך נמוך שבאת רוצה ללמוד תנ״ך, היסטוריה, פילוסופיה נגיד, לא ידעתי מה זה, אבל אמרו לי יש פילוסופיה.

דורית (24:25) סטטיסטיקה? מה אתה תקשיב? אני אלמד לימודי ארץ ישראל, אני אוהבת את התחום הזה, היסטוריה וזה, אני תמיד אהבתי, גם הייתי טובה בזה. וסטטיסטיקה שיש מספרים, יש קצת מתמטיקות ואני אשלב את זה ביחד. אני זוכרת שסיפרתי לאימא של אייל, זה שהיה בעלי, אמרתי לה, מה אני לומדת? היא לא הבינה מה אני לומדת. נגיד, הבן שלה למד הנדסת אלקטרוניקה, הנדסת חשמל בטכניון. הטופ של הטופ של ישראל, בסדר? ובת זוג שלו, החברה הזאת שהגיעה מקריית שמונה, הולכת ללמוד מקצוע שלא יודעים מה עושים איתו בכלל.

דורית (24:59) אם הוא יודע, מה, תהיי מורה? מה, תעשי סטטיסטיקה? אמרתי, אני אסתדר. ובאמת הייתי כזאת ששמעת, אני אסתדר, אני חייבת ללמוד, אין לי מה לעשות.

אלון (25:07) אבל לא היה לך רעיון של איזה רעיון לא טוב?

דורית (25:09) לא. אמרתי, אני צריכה להיות עכשיו באוניברסיטה, איפה אני אלך? כאילו, זה לא שהיה לי מכללות, לא היו מכללות.

אלון (25:15) כן, אבל זה לא איפה אני אלך, כאילו, כי בורדת נכדה, ואת כאילו...

דורית (25:18) לא היה לי ברעיון אפילו.

אלון (25:20) את הולכת, מנקה בתים, עובדת קשה בשביל לממן את הלימודים האלה, ואומרים לך, מתאים למורה.

דורית (25:25) תקשיב, אני לא יודעת להגיד לך את זה, לא היה לי שום מושג מה אני עושה עם זה, אבל אני הייתי חייבת ללמוד. לא משנה מה, העיקר שייתנו לי כיסא לשבת ללמוד. זה היה הטירוף. כאילו, ועשיתי את זה באופן טבעי, ואז מה שקרה, מיד, הקמתי עסק, אתה יודע, הנה, אתה מדבר איתי על יוזמות וזה, הגעתי, נחשפתי ל-Nature Beauty זה קוסמטיקה, ואמרו, אה, בואי, אפשר לעשות חוגי בית למכור קוסמטיקה. אני מיד חטפתי את הרעיון, למדתי איפור, למדתי את זה, למדתי את החומרים, את הערכה.

אלון (25:55) תוך כדי הסטטיסטיקה?

דורית (25:56) תוך כדי הסטטיסטיקה וה-100 שקיבלתי בזה וזה וזה וזה. ואמרתי, באתי למועצת התלמידים שם של האוניברסיטה, הם עושים דוכנים כל שנה פעמיים, ההוא מוכר פלאפלים, ההוא מוכר בגדים, אני מכרתי את הקוסמטיקות האלה. והיה לי דוכן קבוע כל שנה פעמיים. אתה משלם עליו, ותוך חצי שעה הייתי מממנת את התשלום הזה, ומכרתי ערימות של קוסמטיקה ואיפור לכל המגדל של אוניברסיטת חיפה, כל הפקידות האלה. אז הייתי עושה המון כסף, פתחתי כבר תיק במס הכנסה, תיק ראשון,

דורית (26:29) וזה היה ממש מגניב.

אלון (26:30) כמה? בת עשרים וכמה?

דורית (26:32) הייתי עשרים ואחת, משהו כזה.

אלון (26:33) מה את אומרת?

דורית (26:34) וזה וזה וזה, ואז תוך כדי זה שאני באה להפקיד את הכסף, והלכתי בקריית שמונה לבתי מלון, לקיבוץ הגושרים, לכפר גלעדי, יש שם שני בתי מלון שהיו מאוד...

אלון (26:44) איך אבל הגעת?

דורית (26:45) בתי הארחה.

אלון (26:46) איך הגעת לשם?

דורית (26:47) לא, איך הגעתי לאן?

אלון (26:48) כאילו, עם כל הדברים, וזה לא אחרי רכב.

דורית (26:50) לא, לא היה לי רישיון.

אלון (26:51) נכון.

דורית (26:51) לא היה לי רכב. נכון. הייתי עם מזוודה, נוסעת באוטובוס, אבא שלי בא ואוסף אותי עם המזוודה המפוצצת בערכה של הזה, ואז היו מסדרים לי בכפר גלעדי, נגיד ביום שישי ב-5 הרצאה לנשים ולמחרת בגושרים, זה היה שני בתי ההארחה הכי מפורסמים באצבע הגליל, למחרת בגושרים והייתי גומרת את כל הסטוק.

אלון (27:13) מה את אומרת?

דורית (27:14) גומרת, לא משאירה לי אפילו עיפרון וככה זה עבד וככה הכנסתי כסף ואז באחד מימי ראשון שאחרי שישי-שבת עשיתי כסף, זה היה חשבוניות ידניות, לא כמו היום דיגיטלי וזה. אז אני באה להפקיד את הכסף בבנק, בבנק הפועלים, שזה היה פחות או יותר הבנק היחיד כמעט אז בקריית שמונה, והיה דיסקונט גם, ואז בקומה השנייה של הבנק, זה של העסקים, לא בקומה הראשונה של כולם, במקרה עוברת מישהי, קוראים לה איריס טוביהו, זיכרונה לברכה היום, אנחנו אומרים את זה לצערנו הרב, אבל איריס טוביהו הייתה יושבת-ראש מועצת תלמידים בדנציגר קריית שמונה,

דורית (27:51) והיא הולכת עם שומרי ראש. השיער שלה היה ארוך, היא הייתה עומדת בראש חץ, היא הייתה הולכת וכולם אחריה, היא מאוד חכמה, היא מאוד ספורטאית, היא מדהימה באישיות שלה. לא הכרתי אותה אישית, אני הכרתי אותה דרך חבר שהיה בכיתה שלה באלקטרוניקה, והוא היה חבר שלי בכיתה י׳, והוא היה מספר לה עליי מה שהוא יודע. והיא הכירה אותי דרכו. היא ניגשת אליי באותה קומה בבנק הפועלים, והיא אומרת לי, היי דורית, מה את לומדת? היא לא שאלה אותי מה שלומך, לא האם את לומדת, לא, מה את לומדת?

דורית (28:29) היה לה ברור שאני בכיוון של לימודים, היא ישר שאלה אותי.

אלון (28:31) וזה קורה בבנק העסקי בכלל.

דורית (28:33) בבנק העסקי, והיא לא מכירה אותי. בחיים לא דיברנו.

אלון (28:36) וואו.

דורית (28:37) בחיים לא עמדתי לידה. לא ניגשים אליה. היא ככה, הייתה כזאת מלאך כזה. ספרינטרית הכי טובה. היא ממש עילוי. באמת, אישיות יוצאת דופן. ואז היא אמרה לי, מה את לומדת? אמרתי לה, עכשיו מה אני אגיד לה? לזאת שמה שהיא רוצה היא יכולה ללמוד. והיא הייתה מדריכת מרגמה ראשונה בצה״ל. כאילו ממש מיוחדת. אמרתי לה בפדיחה כזה, לימודי ארץ ישראל וסטטיסטיקה. היא אומרת לי, מה? בחורה ברמה שלך, תעברי מהר לכלכלה. זה אותן מתמטיקות. אמרתי לה, טוב, מה זה כלכלה?

דורית (29:10) זאת אומרת, לא חשוב, יסבירו לך, תלכי לקומה 19, לאורה, והיא תעביר אותך. היא אפילו לא שאלה אותי ציונים. תאמין לי, גמרתי את ההפקדה, ראיתי את הזמנים, כבר לא יכולתי לנסוע באותו יום. למחרת טסתי לחיפה עם הציונים, שכבר הכול היה לי. באמת כל המתמטיקות היו גבוהות מאוד, 100, 100, 100, 100 וזה. הגעתי לאורה, אמרתי שלום, אני יכולה לעבור ללמוד פה? לא ידעתי מה להגיד לה. אז היא אומרת לי, או-אה, 100 במתמטיקה, 100 בסטטיסטיקה, בטח את יכולה.

דורית (29:38) את תלמדי בסמסטר ב׳ עם הנכשלים של סמסטר א׳, בקיץ תלמדי עם הנכשלים של סמסטר ב׳, ואת גומרת שנה א׳ כלכלה. עזבתי את לימודי ארץ ישראל, ושנה ב׳, שזו השנה עכשיו שמעלים הילוך, אני גמורה מהשנה הזאת, אני עייפה, לא היה לי קיץ, לא נהניתי, לא נסעתי, לא ביליתי. אני מתחילה עכשיו סמסטר א׳ של שנה ב׳, כולם נחו, אלה שלא נכשלו. בכל הכוח, עכשיו לכי תתחילי מההתחלה, כאילו, שנה ב׳. מלא אנשים, והיה זה, היה לא קל בכלל, בכלל, בכלל, בכלל לא היה קל.

דורית (30:14) ומתמטיקות יותר גבוהות ויותר מתקדמות, וכלכלת ישראל, וזה, ומיקרו-כלכלה, וממש כבר נכנסים לבפנים של הכלכלה, המתמטיקות והממשקים של זה וזה, וגם היה לי קושי בלהבין את כלכלת השוק, כי אני גדלתי על קומוניזם,

דורית (30:33) שמה זה אתה עושה משא ומתן? אתה אמרת מילה למי שאתה מביא לו משהו, ואמרת לו שזה יעלה 50 שקל, בסוף זה עלה לך 80? אתה סופג. מה זה מחיר מקסימלי? מה זה מקסימום רווח? אני לא יודעת שמחפשים רווח בקיבוץ או במשפחה.

דורית (30:54) אתה עושה כי אתה צריך, כי התחייבת, ואתה עושה גם כי אתה מתחלק. כל המושגים שאתה למדת באוניברסיטה על מרכזי רווח ומקסימום רווח, והמטרות של הפירמה זה מקסימום רווח, זה לא נכון גם בשבילי היום. אבל אז לא הבנתי את זה בכלל. איך אפשר לחשוב? רק על כמה להרוויח, כמה להרוויח. זו לא המוטיבציה היחידה שהניעה אותי בחיים. אז היה לי קשה מאוד לנתח מקרים אמיתיים בראייה שהם רוצים, כי הייתי צריכה ממש לעשות שינוי במוח, זה היה לי מאוד מאוד מאוד לא פשוט.

דורית (31:24) איכשהו גמרתי את זה, בדרך הכרתי אנשים חדשים, למדנו בחברותא, הכרתי חברה טובה מאוד, ואז היא אמרה לי, את צריכה לעבוד במס הכנסה. אמרתי, אה, מה זה מס הכנסה בכלל? אמרה, את צריכה לעבוד במס הכנסה. ומה שקרה, וכששמו על הלוח שלט שמשרד האוצר מחפש עובדים, תלמידי ראיית חשבון מאוניברסיטת באר שבע, תל אביב, ירושלים וחיפה, שבעה, שמונה מכל אוניברסיטה, כדי לעבוד במס הכנסה, זה נקרא מכסת אוצר. בעצם רוצים לעבות את מס הכנסה הארצי ברואי חשבון שיכניסו ויעלו את הרמה, כי כבר הייתה, גם בכלכלה של ישראל יותר חברות נפתחו, היה צריך רואה חשבון, כי נגיד תיק עצמאי רגיל, לא צריך בהכרח רואי חשבון.

דורית (32:12) אבל חברה חייבים רואי חשבון. אז היו צריכים מלא מפקחי מס בחברות, והיו צריכים להרים את הרמה ולהכניס ובאמת מחזור אחרי מחזור, אז התקבלתי. גם כן לא יודעת איך התקבלתי, מתוך כל ה-700 בכל הארץ, 40 התקבלנו. ואז במעבר עוד קיץ אחד הלך. במעבר בין השנה ג׳ לד׳, הייתי כל הקיץ, מיולי עד סוף אוקטובר בלימודים בקריית ענבים, בתנאי פנימייה, ללמוד את כל פקודת מס הכנסה. פרמנו אותם מכל הכיוונים, מימין לשמאל, משמאל לימין, ובעצם הכשירו אותנו להיות מפקחי מס.

דורית (32:50) ואז עשינו את הסטאז׳ במס הכנסה כחלק מההתמחות, כרואה חשבון, ובמובן הזה כאילו נתנו לנו לעבוד על תיקים, לעשות הצהרות הון, לעשות דוחות חברות, לעשות ביקורות של חברות, וכאילו כל הדברים האלה, מה שלמדנו במסים, היינו צריכים ליישם כבר במס הכנסה, כבר בעבודה. זה הרבה אחריות. עוד לא הבנתי לאן אני נכנסת. אבל כן, אז לא ידעתי מה אני רוצה ללמוד. מהיסטוריה וסטטיסטיקה הגעתי לכלכלה, מכלכלה הגעתי לחשבונאות חד-חוגי, אז גם עזבתי את המנהל עסקים.

דורית (33:21) כי רציתי להתמקד במשהו אחד, כי זה מה שהיה מקובל. אם אתה חשבונאי, תהיה חשבונאי עד הסוף ותגמור ארבע. למדתי חמש שנים בסוף. זה מה שיצא בסופו של דבר.

אלון (33:30) אני רוצה שנעשה רגע איזושהי פאוזה, וננתח באמת את הצמתים שהיו כאן בדרך, כי יש שם הרבה צמתים שקרו חצי בטעות, חצי גורל, חצי דחיפה שלך, ורגע נוכל להבין מה קרה פה. השתחררת, אמרת, לא יודעת מה אני רוצה ללמוד, אני רוצה ללמוד.

דורית (33:45) כן.

אלון (33:46) התחלת ללמוד משהו שאמרו לך, אולי זה לא טוב, אולי זה לא זה, אבל זה לא הוריד אותך.

דורית (33:50) זה מה שנתנו לי ללמוד.

אלון (33:51) אבל זה גם לא הוריד אותך. את ישבת, למדת וקיבלת 100 בכל המקצועות, וזה בגלל שיחה...

דורית (33:55) היסטוריה קיבלתי 82.

אלון (33:57) אה, היסטוריה זה חשוב.

דורית (33:58) כן.

אלון (33:59) זה לא היסטוריה, איך יכול להיות? לא ככה, איפה זה הבעיה? איפה זה הבעיה?

דורית (34:02) היה כמויות ספרים ללמוד ממש המון, היה המון, המון. לבלוע המון ול...

אלון (34:07) זה יותר ממני בכל מקרה, זה בסדר בהיסטוריה. עדיין קיבלת ציונים מאוד מאוד טובים, ואז בשיחה אקראית עם איריס, היא שלחה אותך ללמוד משהו אחר בכלל, שהסכימו לך להתקבל בגלל שקיבלת את המאות האלה, ואז התחלת ללמוד, ואז התחלת במס הכנסה, ואז הקריירה שלך הפכה בתחום המס, מאוד מתאים שיגיעו מכאן.

דורית (34:30) כי באוניברסיטה, כשמגיעים המרצים שמלמדים אותך מיסים, אני לא יודעת להסביר את זה. אני פשוט הבנתי את הלוגיקה, הבנתי את הדבר הזה. הייתה לי הבנה של החוק הזה. כל חוק יש לו את ה...

אלון (34:44) התלבש לך.

דורית (34:45) איכשהו התלבש לי טוב, המרצה מדבר רק אליי. המרצה מדבר רק אליי. וכאילו הבנתי את זה. הבנתי את הטירוף הזה, את החישובים האלה, והיה לי את הכול בראש. ובאמת, היום, כאילו, אי אפשר לבלבל אותי במיסים, זה לא ש... אני ממש בתוך הדבר הזה. ובאמת,

דורית (35:05) עבדתי שם, אבל לא הייתי אדם רע במס הכנסה, הייתי עובדת מאוד נחמדה.

אלון (35:09) לא, במס הכנסה, אפילו אנשים מגיעים פה, אומרים כזה, במס הכנסה, זה...

דורית (35:12) כן, זה כאילו, בגדול נחשבים אנשים שהם, כאילו, יש להם מוטיבציות וזה, אבל אני הייתי אדם מאוד טוב.

אלון (35:18) עדיין, למה היית?

דורית (35:19) לא, במובן הזה, זה שאני לא רדפתי אחרי אנשים, לא חיפשתי להפיל אותם בכוונה ולהכשיל אותם. זו עבודה עם הרבה אחריות. ובוא נגיד, אפשר להגיד שגם שם, באחת ההזדמנויות, הבנתי, אני חושבת, פעם ראשונה מה זה נקרא להפלות. עוד לפני כן לא נתקלתי בזה. לא על מרוקאיות ולא זה, לא היה לי את הדברים האלה. לא היה לי... גם אם קראו לי מרוקאי סכין, לא הבנתי, ואימא שלי אמרה לי, עזבי שטויות, אל תתייחסי אליהם, אז זרקתי את זה כמו שהיא אמרה. כן, סגרתי, לא התעסקתי בזה.

דורית (35:51) היו קוראים לי מרוקאי סכין, אמרתי, למה סכין? מה עשינו עם הסכין? והיא אומרת לי, זה שטויות, עזבי אותך. ועזבתי את זה, אתה מבין? היא לא טחנה לי את המוח ואמרה לי, הם מטומטמים וזה, היא אמרה לי, זה שטויות, ילדים וזה. עזבתי את זה. אבל פעם ראשונה שנפגשתי באפליה על רקע שיוך של קבוצה, זה היה במס הכנסה, שאני הייתי בשוק מזה, כשבעצם קיבלתי לעשות ביקורת על דוח של חברה מאוד גדולה לעבודות חשמל, זו חברה בבעלות ערבי-נוצרי שכל 98% מההכנסות שלו זה פרויקטים שהוא עשה לצה״ל.

דורית (36:34) כמה הוא מסווג, 98%. שני אחוזים הוא עשה באיזה בניין פה, בניין שם, משהו כזה. עבודות חשמל ותשתיות לצה״ל, משרד הביטחון. ובאמת היו היקפים גדולים במושגים של כסף ומחזורים והוצאות וזה. ואני ישבתי על התיק הזה די הרבה זמן, לפי מה שלמדתי בקורס. בקורס לא אומרים לי, אם השם שלו מתחיל בככה, את בודקת עוד כמה דברים. לא. אמרו לי לבדוק, בדקתי לפי מה שלמדתי. ואני באמת השקעתי, והיו לי שאלות, שאלתי, קיבלתי תשובות. אתה יודע, בביקורת, כשאתה שואל שאלה ויש לך תשובה שהיא משביעה, מוסמכת,

דורית (37:10) ואתה יכול להסתכל עליה, על הראיות, אתה לא מעמיק. אם אתה בשיקול דעת שלך, זה עבר, זה עבר. אבל אם יש לך עוד ספק, אתה שואל עוד שאלה. אתה מגדיל את הבדיקה, אוקיי? בדקתי מה שחשבתי, עברתי את כל התהליכים, יש לי את הרשימת בדיקות שהייתי צריכה לעשות, ואישרתי את הדוח הזה של חברה, כמוצהר, זה נקרא שומה 01. זה לא נוגעים לך בארבע שנים שבדקתי, כלום. אני מגישה את זה לרכז, עם תרשומת של איזה 15-16 עמודים, ככה, מלא מלא כאלה. זה היה דפים עם קוביות,

דורית (37:47) וכתבתי המלצה לאשר כמוצהר 01. הוא חוזר אליי, זרק לי את התיק, איזה פולדרים כאלה עם כריכה ירוקה, זרק לי את הפולדר הזה, אמר לי, אני לא מאמין לערבים, את תמצאי. אמרתי לו, מה? אני הייתי בשוק. לא חשבתי בחיים שיש דבר כזה, לא ידעתי שיש דבר כזה. התעשתתי, אמרתי, אוקיי, אני הולכת לריב איתו. אחרי כמה דקות חזרתי אליו, אמרתי לו, תקשיב, אותי לא לימדו שאני צריכה לשקול שונה בין מישהו אחד למישהו שני, בטח לא בערבים. אני מאשרת את הדוח הזה כמוצהר.

דורית (38:30) אם אתה רוצה משהו לשנות, תמצא אתה. אז הוא אישר את ההמלצה שלי בסופו של דבר, אבל הוא התנכל לי. זאת אומרת, מפה ואילך, הוא לא נתן לי לזוז. ברמה שכל תיק הבא הוא חפר, אבל כבר הייתי מודעת לזה, ודווקא מהמקום הזה שכבר הייתי מודעת שבעצם, אם יש אפליה פה, יש בעוד מקומות.

אלון (38:51) כן.

דורית (38:52) אז תוך כדי תנועה נכנסתי לוועד עובדים. תוך כדי תנועה התחלתי לחפש, לראות איפה עובדים פה נפגעים, ובהחלט נפגעים. ונהייתי חברת ועד ארצי. הייתי יושבת-ראש ועד פתאום של פקיד שומה חיפה, 300 עובדים. זה המשרד הכי גדול בארץ היה. ואחר כך נהייתי בוועד הארצי, ובוועד הארצי אמרו לי, טוב, רואים שאנחנו, את מבינה בתחום, ואת יודעת לדבר, תיקחי את כל מחוז צפון, תטפלי בעובדים. תבדקי איפה שיש בעיות, תביאי לנו, אנחנו נטפל. אז שלחו אותי. נסעתי לחדרה, נסעתי לעכו, נסעתי לעפולה כמה פעמים, לטבריה כמה פעמים, וגם לנצרת.

דורית (39:30) אפשר לומר שבנצרת, אם הייתי רצה בבחירות לראשות עיריית נצרת באותן שנים שאני מדברת עליהן, הייתי ראש העיר.

אלון (39:37) איזה ככה? מה את אומרת?

דורית (39:38) כי אין עובד ממוצא ערבי, כאילו שדובר שפה ערבית, מה זה מוצא? דובר שפה ערבית, בין אם הוא נוצרי או מוסלמי או דרוזי, שלא נפגע. שכחו לדווח על תקנים לרכב. אתה יודע, תקן לרכב, אתה עולה בדרגה נגיד, או עברת נגיד שנה בעבודה, אתה מקבל רכב. מלא אנשים, באופן מפתיע, כולם מהמין של דוברי ערבית, מדוברי הערבית, במגזר הזה, שכחו לדווח עליהם בזמן. עכשיו, מה זה שכחו?

אלון (40:08) זה הכול לפי תקציב. מה ההשלכות ששכחו?

דורית (40:11) נגיד 200 שקל לחודש במשך שנה וחצי, בשנות 88', 89', 90'. מה זה, זה המון כסף.

אלון (40:19) שהם היו צריכים לשלם להם?

דורית (40:20) שהמדינה הייתה צריכה לשלם להם.

אלון (40:21) אה.

דורית (40:22) אחזקת רכב. עכשיו, אנשים סופרים את הכסף הזה, מה זאת אומרת? אז אני הגעתי למי שאחראי על זה היה בירושלים. לא נזכיר את שמו, כי זה לא מה שחשוב, אבל הוא היה אחראי כוח אדם, זה היה סגן למינהל. הגעתי אליו עם הרשימה, שהיא לא נגמרה, ואמרתי לו,

דורית (40:43) חסר פה כסף. זה חסר לו ככה, זה חסר לו ככה, זה חסר לו ככה. הוא אומר, תראי, נגמרה השנה, זו פנסיה תקציבית. אמרתי לו, אתה תביא את זה מהחשבון בנק שלך. את שלך אתה דאגת לקבל. כל העובדים שלך פה במטה מקבלים מה שמגיע להם בזמן, אז אלה הרחוקים, טבריה, עכו, צפת, אתם לא סופרים אותם? אתה תדאג לשלם להם. הם כולם קיבלו את הכסף.

אלון (41:10) נו.

דורית (41:11) אני לא ויתרתי. אמרתי, אם אתה דואג לעצמך ואתה לא... ואומר, העוזרת אמינה שכחה. אז מה? אז באחריות של מי? אז ככה וככה נחשפתי יותר ויותר לדברים האלה, ולטפל בעוולות.

אלון (41:23) אני כאילו תוהה, מה היה אכפת לך לשים את הראש שלך על השולחן, ולהגיד כן, אני לא מוכנה שזה יבוא בשקט. מה זה נוגע לך?

דורית (41:30) כי זאת הדרך. עוולות כאלה, זה היה כואב לי בגוף. אני לא הייתי מבינה, לא הבנתי איך דבר כזה יכול לקרות. איך הוא יכול לתת לי תשובות כאלה? תקשיב, אתה לא יכול לשרוף להם את המועדון. המונח הזה, כאילו, אתה לא מניח. אתה בא וצועק ואומר, זה לא יקרה. זה לא יקרה. הם יקבלו את מה שמגיע להם.

אלון (41:53) איך היינו אומרים אצלנו?

דורית (41:54) עד כאן. זה לא. כן, זה לא. אז הייתי באמת עושה את זה, והגעתי גם למשה גביש עם זה, כשהיה אז נציב מס הכנסה. אמרתי, תראה, נראה לך סביר? מה זה, החבר'ה של נצרת זה סוג ב'? מה זה שכחו אותם? אתה מבין? אז זה טופל, אז כל מיני כאלה דברים במהלך הדרך, זה דבר ש... הייתי בת 24, 25, הייתי, זה הגיל של ה-20, פחות או יותר. אז אתה מתחיל כבר, כל הבטרייה שקיבלת בילדות, המחנכת סילבי, כל מה שעשית בצופים ובשומר הצעיר ובצבא, קיבלת ככה את הבטרייה, ועכשיו אתה מתפרץ,

דורית (42:33) ולפעמים גם לא יצא טוב, לפעמים אתה מתפרץ בהגזמות.

אלון (42:39) אז יש אירוע שההתפרצות לא הייתה טובה?

דורית (42:39) היו, היו מלא. אני לא יודעת, צריך בשביל זה 20 שעות. היו מלא. בטח, דרכתי, פגעתי, פצעתי. בואו, כי אתה, אני טורבו, ורצתי עם כל האמת שלי, ולפעמים לא שקללתי את המאמצים באופן נכון, ואתה רץ על 900, צריך גם על עשר לפעמים לרוץ, להשיג את אותה מטרה. אז היו בדרך, ואיבדתי חברים, ואיבדתי אנשי ברית. כאילו, כן, היו, היו בדרך דברים. אבל מכל הדברים האלה אתה לומד. אתה לומד, ואתה מתפתח,

דורית (43:10) ומשלם מחיר על כל דבר כזה. מה לי ולקבלן החשמל הזה? אני לא מכירה אותו. מה אכפת לי?

אלון (43:18) הוא ידע בכלל שזאת את? גם לא.

דורית (43:19) מה פתאום? הוא לא יודע. אני נשארתי מול הרואה החשבון שלו. מה יש לי איתו? לא מכירה אותו בכלל. אני גם לא אמורה להכיר אותו. אבל זה עניין עקרוני. אתה לא מאמין שמשרד ממשלתי עושה את זה. אני לא יודעת מה קורה היום. אני כבר לא שם הרבה שנים. אבל אני מניחה שכמו בכל תחום. גם שם יש...

אלון (43:38) כן, לא, זה ענייני. והתחום הזה במס הכנסה, כמה הוא קשור לעבודה שלך היום במיסוי מקרקעין?

דורית (43:44) שם למדתי, שם למדתי במס הכנסה חברות, אז באמת זה היה סוג מסוים של רוטינה שהייתי צריכה לטפל בה, אבל אחר כך, אחרי חמש שנים, מוניתי להיות עוזרת נציב מס הכנסה. הייתי בת 30, כבר הייתי...

אלון (44:01) בגיל צעיר התפקיד הזה, לא?

דורית (44:03) מאוד מאוד צעיר, רק כאילו, הנציב היה בן 38, גם הוא לא היה מהזקנים, הזקנים, הוא היה מאוד צעיר גם. דורון לוי, עורך דין ורואה חשבון.

אלון (44:12) אה, זה דורון לוי.

דורית (44:13) ודורון לוי המדהים.

אלון (44:14) היינו עושים איתו הליכות בחוף הצוק, נכון?

דורית (44:16) לא, זה לא דורון לוי הזה.

אלון (44:18) לא, יש שניים?

דורית (44:19) לא, זה לא דורון, זה דודו.

אלון (44:22) אה, דודו?

דורית (44:22) דודו, הנשיא של לשכת רואי חשבון.

אלון (44:24) אה, כן, שהיינו עושים את ה...

דורית (44:25) כן, כן, הליכות בחוף הצוק בגשם.

אלון (44:27) בטח, שבת בבוקר. שבת ב-6:00, הזקנים יוצאים.

דורית (44:31) נכון. אבל זה דורון לוי, שהוא אז גרה ימים הסרט, והוא באמת פגש אותי, באתי אליו עם עניינים של מס הכנסה חיפה, אמרתי שיש לנו פה המון המון אקדמאים, ויש לנו בעיה בתקנים, שבכל מקום בארץ על כל שלושה מפקחים יש רכז, שזה דרגות, אתה תמיד תחשוב דרגות, דרגות, דרגות. זה מה שהעובדים רוצים לראות, איך הם קופצים את הדרגה הבאה, כי זה לפנסיה, זו המחשבה של שכירים, פנסיה ועוד דרגה ועוד זה ועוד בונוס, ככה זה עובד. כן. ואמרתי לו, תראה, וזה היה התפקיד שלי, הייתי גם יושבת-ראש הוועדה, ואמרתי לו, תראה, הכנתי לו ספר, ממש ספר, עם כל שמות העובדים, מה הם למדו וכמה שנים הם עובדים.

דורית (45:10) עשיתי לו עבודה ממש מסודרת, בלי AI. עשיתי את זה לבד, ידנית, גם זה לא היה מסודר בשום מקום, הייתי צריכה ללקט את העובדים ולקרוא להם אחד-אחד. ממש עשיתי עבודה סיזיפית כזאת, והגעתי אליו עם... אמרתי לו, תראה, יש לנו 115 אקדמאים, שזה המון מתוך 300, זו סטטיסטיקה נהדרת. ואנחנו, יש לנו אחד לשמונה, זאת אומרת, על כל שמונה מפקחים רכז אחד. ברחובות ובגוש דן ובפתח תקווה ובזה ובזה, זה אחד לשלוש, אחד לארבע. זאת אומרת, חסרים לנו רכזים. עכשיו, אם כל מפקח מכל חוליה, יש איפה לקדם אותו, אם לא, הוא יוצא החוצה.

דורית (45:44) ברגע שאי אפשר לקדם אותו, הטובים לא מתקדמים, הם יוצאים.

אלון (45:48) כן.

דורית (45:48) אז אתה חייב לתת להם אופק. אמרתי, אנחנו חסרים פה ארבעה תקנים לפחות, ואז לכל רכז גם יש לו מזכיר חוליה, זה עוד תקן של עוד דרגה. כל הזוטרים מתקדמים, יש איפה, יש תנועה קדימה. והוא מאוד התרשם,

דורית (46:03) והוא היה בתפקיד אולי שבועיים, משהו כזה, נגיד הגעתי אליו באמצע ספטמבר או סוף ספטמבר, משהו כזה, ובדיוק בייגה התקשר אליו, זה היה שנת 93', בייגה התקשר, הוא קיבל את המינוי בסוף אוגוסט, בייגה התקשר אליו, בוא ללשכה, כבר היינו, אמרתי לו, אני צריכה רבע שעה, זה היה שעה בפנים, דיברנו על כל מיני דברים, ואז הוא ראה שיש לי הבנה ארגונית. הוא ראה שאני מבינה את הארגון, אני מבינה את הדבר הזה שנקרא עובדים, ואני חיה את זה. כאילו, אתה מכיר את השטח.

אלון (46:38) כן.

דורית (46:39) ואמרתי, הוא צריך אותי לידו, ככה אמרתי לעצמי, הוא צריך אותי לידו. איך הוא יסתדר עם כל הדברים? כי לפי השאלות שלו הבנתי שהוא לא בקיא. הוא עורך דין, הוא איש מקצוע, הוא עילוי במיסים. איך הוא יסתדר עם כל הג'ונגל שיש למטה? אז בנימוס אמרתי לו, ככה, יצאתי החוצה לדלת. אני זוכרת שאני עמדתי פה והוא ישב כאן והשענתי את הידיים שלי בשני הצדדים. ככה אמרתי, תשמע, דורון, אני במקור ירושלמית, ואין לי שום בעיה לחזור לעיר הולדתי. אם יש לך תפקיד רוחב,

דורית (47:09) תזמין אותי לראיון, יש מצב שאני עוברת לפה. אחרי זמן קצר מאוד, לא אגיד לך יומיים, שבוע או עשרה ימים, אבל זמן קצר מאוד, קיבלתי כתב מינוי, עוזר בכיר לנציב מס הכנסה, אחרי שבועיים כבר עברתי לגור שם.

אלון (47:24) מה את אומרת?

דורית (47:24) עם כרמית, הייתה בת שלוש וחצי.

אלון (47:26) פה את כבר גרושה בשלב הזה?

דורית (47:28) אני בשלבים, כן, נפרדתי כבר מאייל, ואז יכולתי בשביל זה גם לעבור, ואז עברתי עם כרמית, היא אומרת לי, לאן אנחנו הולכים? אמרתי לה, אנחנו הולכים לטיול. וככה זה התחיל, עברנו לגור, ואומרת, אבל איפה אבא? אמרתי, אבא לא בא לטיול הזה. כך התחלתי את ה... לא יודעת אפילו מה להגיד לה. התחלנו את הדברים האלה, והגענו לדירה בלי כלום. היה לנו בגדים ומיטה.

דורית (47:51) המיטה הזוגית שלנו, היחידה שעוברת איתי עד היום מבית לבית, היום היא אצלך, זו המיטה שעוברת איתנו מבית לבית. כל השאר הייתי צריכה לקנות, הגעתי לדירה ריקה. מקרר, קנינו אחרי חודשיים, אני זוכרת את כרמית באה לגן, אמרה, יש, אימא שלי קנתה מקרר. אף ילד לא אומר את זה, כי לכולם יש מקרר, דברים כאלה. אז כן, היה צריך לעבור את מה שהיה צריך לעבור, אבל עברנו, בהתחלה גרתי בבית שמש, ואחרי זה במבשרת ציון, אבל בגיל 30 הייתי עוזרת אישית שלו, גם, הוא אמר לי, אל תלמדי כלום ממה שהיה קודם,

דורית (48:27) תמציאי את התפקיד מחדש. או. דבר כזה נותנים לי. היו לי חמש בנות בלשכה, כל אחת חילקתי את העבודה, שלוש בבוקר, שתיים אחרי צהריים, היה לי את החדר שלי, הייתי חרוצה באותה מידה, הייתי סוס עבודה, הוא היה מרוצה מאוד, באמת נתן לי הזדמנות. ואז הוא אמר לי,

דורית (48:49) אולי תלכי ללמוד מיסוי מקרקעין, כי תקשרתי איתו, אמרתי לו, תראה, בישיבות על המקרקעין הזה, אני לא יודעת מה לכתוב בפרוטוקולים, אני לא יודעת מה חשוב. אתם מציעים הצעות, אני לא יודעת מה לכתוב, כי אני באמת לא מבינה את זה. אז הוא אמר, בשבוע הבא יש קורס מפקחים, את לכי תלמדי. זה קורס של שלושה וחצי חודשים. אמרתי, אז מה עם הלשכה? אמר, הנהג יביא לך כל צהריים, כשכולם הולכים לנוח צהריים, את לא תנוחי. את תטפלי בדואר, במה שצריך, הנחיות וזה וזה וזה,

דורית (49:22) ותמשיכי בארבע עד שבע, עד שבע לומדים. ואחרי זה תרגילים. זה עד איזה תשע וחצי. וככה אנחנו הסתדרנו, הנהג היה מגיע, היה מביא לי את הדואר, הייתי נותנת לו את מה שטיפלתי בו, הייתי גם לוקחת הביתה לפעמים, וככה וככה וככה וככה וככה, נבחנתי בכל המבחנים, הייתי מאוד רצינית, וגיליתי עולם שלם שבעצם כמפקחת מס הכנסה לא הכרתי אותו, ואני בטוחה ששם עשיתי שגיאות, כי לא הכרתי את הממשק הזה.

דורית (49:49) והיה לי כבר רשימת באגים בחוק הזה, ופרצות.

אלון (49:54) למדת וזיהית תוך כדי?

דורית (49:56) וראיתי, בטח, ראיתי שזה מתנגש עם זה, ופרוצדורות, אתה יודע, נגיד, סתם דוגמה, נגיד, אם אתה מנהל מחלוקת עם המדינה על משהו, כלשהו, אז במס הכנסה יש זמנים. במיסוי מקרקעין אומרים, המנהל ייתן שוב את החלטתו בתוך זמן סביר. מה זה זמן סביר? איזה מין משפט זה?

אלון (50:16) מה זה המשפט הזה?

דורית (50:17) מה זה זמן סביר? רק בתיקון 70, ב-2011, שמו זמנים. אתה יודע מה זה זמן סביר? שלוש שנים,

אלון (50:27) סביר ביחס למה, כן.

דורית (50:28) אנשים מחכים שלוש שנים לתשובות. נראה לך הגיוני?

אלון (50:30) זה לא סביר.

דורית (50:31) זה פוצץ לי את המוח. אז זה, הדברים האלה, לא, לא. אם אתה תסתכל, אני גמרתי את הקורס בינואר 95.

אלון (50:41) אוקיי.

דורית (50:42) את הקורס עם תעודה, שגמרתי את הקורס מיסוי מקרקעין. מפקחת, גם מס הכנסה, 900 שעות, וגם מיסוי מקרקעין, איזה 300 שעות, נגיד זה. וכשגמרתי את הקורס הזה,

דורית (50:56) ובאיזה הקשר נזכרתי בקורס הזה?

אלון (50:59) לגבי הכמות שעות שלמדת והזמן סביר שלא אהבת את זה?

דורית (51:02) אה, אז גם 95. ואז דורון אמר לי, חזרתי ללשכה, ואז הוא אמר לי, בחיפה נפטר הסגן, והמנהל המקומי לא מוצא מישהו מתאים מתוך הצוות הקיים. אז הוא אמר לי לחפש מועמד. את רוצה לחזור לחיפה? אמרתי, תראה, אני חיילת. איפה צריך לשים אותי? אתה רוצה אילת? אתה רוצה, נחזור לחיפה? הייתה לי את הדירה בחיפה, אני יכולה לחזור לחיפה, אין בעיה. אמר לי, כן, טוב, אז עכשיו, זה היה נגיד 20 באוגוסט, 23 באוגוסט, משהו כזה. ספטמבר מתחילה שנת הלימודים. אז הוא אומר לי, תראי, אני חשבתי, טוב, אני יכול לשים אותך עוד סגן פקיד שומה פה בירושלים, אבל פה אני צריך להזיז את זה ולהזיז את זה, זה ייקח זמן.

דורית (51:43) או חשבת האגף, ואז אני צריכה להזיז את החשבת למקום אחר כמו שהיא רצתה. אבל סגן עכשיו יש. ואני זוכרת, אמרתי, איפה שתחליט אני אעבור, אבל אמרתי לו, הוא אמר לי, אנחנו צריכים שהתפקיד הבא שלך יהיה איפה שכרמית משם הולכת לכיתה א', אני זוכרת שהוא חשב על זה, אני בכלל לא חשבתי על זה. הוא אמר לי, אנחנו נצטרך לעשות לך בשנה הקרובה, אם את נשארת באזור ירושלים, כרמית לומדת, את צריכה תפקיד בירושלים, ואם עכשיו את עוברת לחיפה, אנחנו עכשיו מעבירים אותך, הגן האחרון שלפני בית ספר, היא ישר עולה איתם לכיתה א', וזה מה שהיה.

אלון (52:21) של הרצף.

דורית (52:21) הוא חשב על זה, אני בכלל לא חשבתי על זה. הראש שלי היה רק במשימות, משימות, משימות. ובאמת, הוא איפס אותי. אמר לי, אמרתי, טוב, אז זה חיפה. אני זוכרת, זה היה ב-24 לאוגוסט. בתאריך הזה, בן דוד שלי, אריק עטור, זה התחתן. ביום הזה הודיעו לי, הוא אמר לי, אוקיי, את עוברת לחיפה. שישה ימים. מיד רשמתי אותה לגן ליד, במעונות גאולה בחיפה. מיד זה, זה, זה, זה, זה. בסוף אוגוסט כבר הייתי בחיפה.

אלון (52:48) מטורף. שבוע.

דורית (52:49) שבוע ימים כבר הייתי בחיפה, כן.

אלון (52:51) זו גם החלטה מהירה. וזה קידום שנחשב משמעותי בעולם, כשאתה מכיר את העולם של המונחים.

דורית (52:57) בוא נגיד, מבחינת התקן, כמובן, שאתה מקבל, זה סגן מנהל משרד, סגן ממלא מקום. כמובן שזה קפיצה. הנקודה היא שחבריי רואי החשבון, ודווקא הזכירו לי את זה לאחרונה, אמרו לי, מה, זרקו אותך במיסוי מקרקעין? מה זה, במס שבח זה נקרא, במס רכוש. כן, צחקו עליי. ככה הוא, זו התודה שאומר לך על כל מה שעשית, ככה הוא זרק אותך, זה נקרא מס רכוש אז. זה לא היה מיסוי מקרקעין, שדרגו את השם. מה את עושה שם בחור הזה? זה היה ב... אני לא יודעת אם אני זוכרת בכתובת, כתובת מאוד מפורסמת, הרצליה 33, זה חור שבחור, מבנה בלי מעלית, מדרגות, מדרגות, מדרגות, שכבר מרוב שפשופים כבר התעקמו, המדרגות עצמן.

דורית (53:44) כאילו, אז הזכירו לי לפני לא זמן רב, כשאמרו לי את זה, אז אמרתי, תראו, כמוני רואה חשבון, זה מה שאני אמרתי אז, אני לא זכרתי את זה, אבל הוא הזכיר לי וזה מתאים שאני אגיד את

אלון (53:55) זה.

דורית (53:56) כמוני רואה חשבון יש הרבה בשלב הזה, כי סיימנו המון שנה לפני, שנה אחרי, והרבה, יש הרבה טובים. אבל אני אגיע למיסוי מקרקעין ואני אהיה הכי טובה. וזה מה שעשיתי. נכנסתי למיסוי מקרקעין, היה לי גם חבלי לידה שם, שסיפורים מפה עד איזה שנתיים. ואחרי שנתיים הוצאתי את הספר הראשון שלי.

אלון (54:17) שהוא היה על מיסוי מקרקעין?

דורית (54:18) מיסוי מקרקעין.

אלון (54:19) מה את אומרת?

דורית (54:20) כלכלת הנדל״ן בישראל, ייזום ומיסוי הלכה למעשה, ב-98.

אלון (54:23) יש את זה פה, ספר שחור בטח.

דורית (54:24) 98. ובעצם גמרתי קורס ב-95. רק ב-96 נתנו לי להיכנס, כי לא נתנו לי להיכנס למשרד. היה שם סיפור שלם של ועד העובדים וזה וזה וזה. עברתי מכרז, ובמכרז הזה ברגע שנבחרתי נכנסתי. גם שם היו לי את החבלי הלידה, אולי בהזדמנות אחרת נדבר על זה, אבל אז בעצם גיליתי שהלמידה בתוך הארגון, אין שיטת למידה. כאילו, אם מישהו גמר קורס מפקחים לפני 15 שנה, אז מאז ועד שאני הגעתי ב-96' הוא לא פותח ספר חוק. הכל תורה שבעל פה כזה. הוא אומר לו, יש פסק דין כזה וכזה שאומר ככה, תעשה ככה וככה.

דורית (55:07) חוליה א' מחשבת פחת ככה. חוליה ב' עושה ככה. אין תיאום. בתוך המשרד, שש חוליות, כל חוליה עושה משהו שמתחשק לה. לא הבנתי איך זה יכול להיות. תוך זמן כלום, בגלל שאני גם הכרתי את הקווי תקשורת בהנהלה בירושלים, קיבלתי אישור לפתוח קורס של 200 שעות לעובדים במיסוי מקרקעין חיפה ועובדים מחקירות חיפה, שיבואו וילמדו את התחום של מיסוי מקרקעין, מס שבח וכל זה. ואני ועוד מרצים אחרים, שרק גמרתי ללמוד לא מזמן, מלמדים את העובדים מיסוי מקרקעין, כי יש סעיפים שהם לא מעודכנים גם.

דורית (55:42) 200 שעות, זה היה כל יום ראשון, יצאנו בשעה 1 עד שעה 5, אנחנו למדנו ככה ככה במשך כמה חודשים, זה היה מדהים. ואז ראיתי שאם הם לא יודעים, גם ראיתי שבשוק לא יודעים, כשאני רואה עורכי דין מה מגישים. הם מסמנים איקסים, הם לא מבינים מה הם מסמנים, ואתה לא יכול להגיד שכל עורך דין שטועה באיקס הוא פלילי. זה גם כאילו חוסר הבנה, אתה לא יכול כל כך כך לפתוח חקירה, להגיד לו, אה, הוא סימן ככה, הוא מרמה. הוא מרמה, אבל זה גם מחוסר הבנה של השאלה לפעמים.

דורית (56:14) השאלות היו קשות, החוק מסובך, טרמינולוגיה של חשבונאות בתוך חוק שלא מגדירים את ההגדרות. אז הבנתי שיש חוסר בידע. ועוד דבר נוסף שדורון לוי אמר לי, כשהוא קידם אותי להיות, הציע לי לקחת את התפקיד, הוא אמר לי, תחפשי מישהו שייתן לך מיקרופון. זאת הייתה המלצה, היו לו שתי המלצות.

אלון (56:33) הנה, והגעת כאן לבונקר. כי הנה הגעתי למיקרופון של

דורית (56:35) הבונקר. תחפשי מישהו שייתן לך מיקרופון ללמד, כי אם את תלמדי, וידעתי שזה נכון, כי הוא רק הזכיר לי את זה, אל תתפתחי. וגם כן פה, לא תאמין איזה סיפור אני אספר לך עכשיו. כשלמדתי סטטיסטיקה, היה חבר כיתה שקוראים לו ברוך מרזן.

אלון (56:53) אני מכיר את השם הזה. ברוך מרזן. אה, חבר של אלון, לא? עם הבקבוקים?

דורית (56:56) לא, לא, לא, לא, ברוך מרזן, לא, לא, לא, ברוך מרזן. ובסוף נהיה גם נשיא האוניברסיטה. וואו. שתבין לאן הוא הגיע. הוא ירושלמי מקטמון, שבאותה עת שלמדנו סטטיסטיקה, כנראה הוא גם למד את זה, כי לא הייתה לו ברירה. כנראה משהו שגם כן נפל בין הכיסאות. אדם מאוד מוכשר, שלמדנו ביחד סטטיסטיקה. הוא כבר היה אבא לתינוק, ואשתו כבר גם כן הייתה בקבע. רונית מרזן, מאוד מפורסמת בתחום המזרחנות, היא תותחית.

דורית (57:25) וכל פעם היינו גומרים את השיעור, הוא אומר לי, בואי תסבירי לי מה היא לימדה. אדוה עבדי הייתה המורה לסטטיסטיקה, והייתי יושבת ועוזרת לו קצת, אתה יודע, על הלוח, אני הייתי אוהבת לוח וקשקשים וזה וזה וזה. וכל פעם שהייתי רצה ללוח, הוא אומר לי, מה את רצה? קיבלת 100 והבונוס עוד 10, קיבלת... אז עזרתי לו כנראה פה ושם בלימודים, והוא זכר אותי לטובה. ואז חיפשתי באמת מקום ללמד, את המיקרופון הזה שדורון לוי הציע לי, ועליתי לאוניברסיטת חיפה ליחידה ללימודי חוץ.

דורית (57:54) יש שם, פותחים קורס, נדל״ן, כלכלת הנדל״ן, וזה וזה, ומחפשים מועמדים, ובדיוק אמרו לי, כן, מחפשים שם מועמדים. הגעתי ככה בזה, עליתי לכרמל, ואני מגיעה, וברוך ראה אותי בכניסה, אמר לי, מה את עושה פה? אמרתי, ברוך, כמה שנים לא ראיתי אותך, מה נשמע, ככה, כאילו בסך, כבר מאז סמסטר ב' בסטטיסטיקה לא ראיתי אותו יותר.

אלון (58:15) כן.

דורית (58:16) אבל כאילו היה כזה כבוד הדדי כזה. אמרתי לו, בסדר, אני מחפשת פה, מחפשים פה מרצים. אמר לי, את התקבלת, מה את רוצה ללמד? מה את רוצה ללמד? את מתקבלת. הוא הכניס אותי לוועדה, אמר לראש ההרכב שאמר לה, תקשיבו, היא יודעת ללמד, היא הסבירה לי את כל החומר, קחו, תעשו, תראיינו אותה מהר. באמת, נתנו לי במה, וככה באמת, לפי השאלות, ראיתי מה אני לא מבינה. לפי השאלות, אתה יודע, כי עד אותה, באותה תקופה גם למדתי, גם אני, בשיטות הישנות, אני היום יותר יודעת ללמוד.

דורית (58:49) אז למדתי, כמו שהייתי רגילה ללמוד, לחרוש ולסבול, ולא באמת הבנתי עד הסוף, אבל דרך השאלות השתכללו לי הדברים, ובאמת זה, ואז אחרי שהרציתי, הקמתי כבר אז איזושהי מסגרת לימודית כזאת, הרציתי פה והרציתי שם ופה, ונתנו לי במות, וכסגנית מיסוי מקרקעין, אז פתאום לשכת רואי חשבון שרצתה את הקרבה של בעלי התפקידים במובן מסוים, היו שמים מיקרופון לי ואולי לזה ועוד כמה כאלה. ובאמת קיבלתי כמה הזדמנויות להופיע בהרצאות של לשכת רואי חשבון, שזו הייתה במה מאוד מאוד פורצת דרך מבחינתי, וכל פעם שנתנו לי מיקרופון של 20 דקות הרצאה, הייתי צריכה לשבת איזה 20 שעות להכין את ההרצאה הזאת, מה להגיד, מה לא להגיד, איזה סיפור באמצע, כל המיומנויות שלמדתי בהדרכות השונות,

דורית (59:41) להכניס שם ולהכניס עניין. שיזמינו אותי שוב. הלכתי, למדתי סדנאות, איך לדבר, איך לעשות מצגת בשלושה ימים, בסוף השבוע, שכרמית הייתה עם אבא שלה, במלון כזה וכזה, משלמים אלפי שקלים כמו משכורת חודשית כדי לדעת איך לדבר ומה להדגיש, ואינטונציה של הדיבור, וכל הדברים האלה, וקצת להצחיק, שזה היה לי קשה לעשות את הדברים האלה, בדיחות. מה זה לספר בדיחות? אני שוכחת את הבדיחות. אני בעצמי לא מבינה את הבדיחה, אז מה אני אספר? לא עבד. אבל כן, השתכללתי והשתכללתי והשתכללתי וכל זה.

דורית (1:00:16) ואמרתי, אני צריכה להגיע למצב שיזמינו אותי להרצאות גם אחרי שאני לא אהיה בתפקיד הזה. אז הייתי חייבת להתאמן על זה. ואז, תוך כדי ההרצאות ותוך כדי זה, גם התפתחתי, גם ראיתי ש... וואלה, אני יודעת, אני יודעת להגיד את זה, להסביר את זה, ולהביא רעיון. והמוניטין שלי הלך וככה התפרסם וזה. ואז זמן קצר, הייתי בפברואר 96, הגעתי ל-13 בפברואר 96, קיבלתי את הכיסא, ישבתי במיסוי מקרקעין חיפה. ב-7 באפריל הספר הראשון שלי ירד לדפוס ב-98.

אלון (1:00:47) וואו.

דורית (1:00:48) זאת אומרת, שנתיים.

אלון (1:00:49) שנתיים. איך זה היה לעבוד על ספר?

דורית (1:00:52) היה מדהים, הכל מדהים, כל דבר שעשיתי היה מדהים. היה מדהים, זה היה גם כן לחקור, כי בתחילה הייתי צריכה לעשות את הספר חצי אני, חצי עוד מישהו. אמרנו, נחלוק ביחד את ההוצאות, אני כותבת חצי, אתה כותב חצי, אנחנו מתחלקים. ואני אוהבת, יש לי דדליין. אני אמרתי, תקשיב, אני ב-1 באפריל מורידה את הספר לדפוס. אני לא יכולה כל החיים להיות סביב כתיבת ספר.

אלון (1:01:15) כן.

דורית (1:01:16) אז אני התכווננתי ככה, וההורים, אימא שלי באה חמישה ימים בשבוע ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי, לשמור על כרמית. היא הייתה בת שש-שבע. לא היה לי יום ולילה. אז אני אמרתי, אני בערב פסח, שזה היה כמעט 1 באפריל 98, אני מורידה את הספר לדפוס. זה ירד בשבעה באפריל, אבל ירד. ואז הייתי צריכה לכתוב חומר כפול.

אלון (1:01:38) כאילו לא הספיק.

דורית (1:01:39) אני הייתי צריכה לעשות 200 עמודים ו-200 עמודים. בסוף יצא 630 עמודים שלי, ספר מדהים, נחטף בארבעה חודשים, 1,300 עותקים.

אלון (1:01:48) וואו.

דורית (1:01:49) והמהדורה השנייה כבר לא היה לי כבר איזה... אז כאילו, היה אתגר מאוד, העריכה הלשונית, הכתיבה שלי לא הייתה כמו שאני מדברת.

אלון (1:01:56) מחקר בלי AI, וואי וואי.

דורית (1:01:58) בלי AI, לשבת פסקי דין, לקרוא אותם, לסכם אותם, לעשות הגהות, לעשות את זה ציורי. אני לא אהבתי את הספרות הקיימת באותה עת, ספרות אנגלית, שאתה כותב שני משפטים למעלה ולמטה הערות שוליים, אחד, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, אתה עובר דף, אתה כבר לא זוכר איפה אתה קורא. אני רציתי את כל ההסבר בגוף הטקסט, ועם טבלאות להמחשה, ושוליים לכתוב הערות.

אלון (1:02:19) וציורים גם שהכנסת.

דורית (1:02:20) וציורים, ואיורים, וחשוב, אז הצללה של הטקסטים. כאילו, בסגנון יותר אמריקני. והספר הראשון הזה, הוא היה באמת הפתיחת דרך, וכשאתה כותב ספר, אתה על המפה. כי ליד פרופסור הדרי, ופרופסור, זכרו לברכה, ופרופסור נמדר, ייבדל לחיים ארוכים, ועוד מזה, וכל הפרופסורים האלה, ואמנון רפאל, זכרו לברכה לאחרונה. כל אלה שהיו אנשי מיסים, זה, זה, זה, פתאום יש דורית גבאי. מי זאת בכלל? מאיפה היא באה? מחיפה? לא יודעים בכלל מה זה חיפה. אז כאילו החוצפה הזאתי, להידחף להם לתוך המילייה הזה,

דורית (1:03:01) ולהצליח ולמכור עותקים, אני זוכרת, הייתי במקום ראשון בעיתון הארץ בכמות עותקים של ספרים, כי במקום שני היה אהרן ברק. הוא מכר 600, אני 1,300. היה לו ספר שנקרא חוק השליחות. אני זוכרת שאין אחד שלא רצה את זה בספרייה שלו, אבל את שלי רצו יותר. כן, זה אמת.

אלון (1:03:22) מטורף. החוצפה הרבה מובילה אותך קדימה, בהרבה מקומות.

דורית (1:03:25) חוצפה, אומץ, כן, אומץ, תעוזה.

אלון (1:03:30) להיכנס, לא לשאול.

דורית (1:03:31) לא עשיתי חישובים, לא עשיתי שום חישוב.

אלון (1:03:34) ופה את עדיין שכירה בעצם, נכון? בשלב הזה של הספר.

דורית (1:03:37) שכירה, ומאיפה תביא כסף לעשות אלפיים ספרים? מאיפה תביא כסף?

אלון (1:03:42) מאיפה את באמת?

דורית (1:03:43) אבא שלי. כן, אני שמתי מקדמה 5,000 שקל, שלא יודעת מאיפה היה לי אותה, ואז הייתי צריכה לקבל את הספרים. אני הזמנתי 2,000 ספרים, האיש דפוס אמר לי, הנה הספרים שלך, אלף אור ארז לי, עם כריכה, עם הבלטה, כריכה מאוד מיוחדת, כמו שספר תנ״ך כזה יפה עם זהב כזה, וגם כן, מי שעשה לי את הכריכה זה אביטל, כלכלת הנדל״ן בישראל, ייזום ומיסוי הלכה למעשה, הוא עיצב לי את זהב על שחור, רק מהפלייר שהוא עשה לי, פלייר, ככה, מתקפל לשתיים, כשהפצתי אותו, כשקניתי זכות הפצה בלשכת רואי החשבון, מכרנו 400 ספרים.

דורית (1:04:19) עוד לא ירדתי לדפוס.

אלון (1:04:21) וואו.

דורית (1:04:22) הקטע היה שהגיעו הזמנות עם צ׳קים, אני עוד לא הורדתי לדפוס, כמובן שמתי אותם בצד, לא נגעתי בהם.

אלון (1:04:30) וואו.

דורית (1:04:31) 400 הזמנות, ואני עוד לא הורדתי לדפוס.

אלון (1:04:34) מטורף.

דורית (1:04:35) כי אני פרסמתי ב-20 במרץ, ב-20 במרץ, והתחילו להגיע צ׳קים. אז היו מגיעים צ׳קים בדואר, ורק ב-7 באפריל אני הורדתי לדפוס.

אלון (1:04:41) וואו.

דורית (1:04:43) אז הגיע לי, ואז אחרי שזה יצא כבר...

אלון (1:04:46) אבל אתה יודע, כמו שאומרים, שצריך להתחיל לשווק את המוצר, הרי הוא עוד לא כאילו קיים בעולם הפיזיקלי, להתחיל לשווק, להוציא את זה החוצה ואז לסלוק.

דורית (1:04:54) אבל אתה צריך לתת מקדמה לדפוס.

אלון (1:04:57) אז זה באמת המקדמה.

דורית (1:04:58) אבא שלי הביא לי איזה 85,000 שקל, משהו כזה, סכום גדול, או 25,000 שקל. נתתי מקדמה לדפוס, הגיעו ההזמנות, כבר ידעתי מה מגיע, לא הפקדתי את זה כי לא יכולתי להפקיד כשאני לא מספקת.

דורית (1:05:17) ואז הגיע איש שמפיץ ספרים למשרדי עורכי דין. פעם, אתה יודע, היה אדם שהולך עם דוגמה מכל ספר למשרד עורכי דין, והוא אומר, אנחנו רוצים מזה ומזה ומזה, ואז הוא מביא להם ספרים. כאילו, אשכרה בא איתם למשרד.

אלון (1:05:30) וואו.

דורית (1:05:30) זה דברים שאין היום. אז הוא בא אליי, הוא אמר, אני רוצה 84 ספרים. אני זוכרת את ההזמנה הגדולה הזאת. הייתי 84 ספרים, כפול. הספר עלה 890 שקל.

אלון (1:05:41) וואו.

דורית (1:05:42) אז נגיד לחנויות כזה, נגיד מכרתי 590. עדיין 590 כפול 84 ספרים, זה המון, נכון?

אלון (1:05:50) גם של שנות ה-90, לא של היום. גם של שנות ה-90, לא של היום.

דורית (1:05:55) כן, כן. אז זו הזמנה מאוד גדולה. אז אמרתי לו, תודה רבה לך, אוקיי, אז הוא נתן לי צ׳ק. ואז אמרתי לאבא, קח, כאילו היה לי איך להחזיר לו. כן, לא, כאילו הפקדתי והחזרתי לאבא שלי תוך שבוע, כאילו הכול היה נורא נורא מהר. זה היה ממש מגניב. הוא בא אליי לחיפה, ברחוב הארי, שם... מי, סבא? המפיץ הזה, כן. אני הייתי ההוצאה לאור. היום אנשים כותבים ספר עם חברה. נגיד, יש כל מיני חברות הוצאה לאור, אתה עושה איתם שותפות, נגיד, יש הסדרים, אני לא יודעת איך...

דורית (1:06:25) אני אפילו לא חשבתי ללכת להוצאה, אמרתי, הספרים יהיו אצלי. ומה שקרה זה שכל מי שקנה את הספר, היה לי את הרשימה שלו. אני ידעתי מי הוא.

אלון (1:06:35) ידעת את השם שלו.

דורית (1:06:36) היה לי כבר את כל הפרטים שלו, דואר, לא היה אימיילים, אבל היה דואר וטלפון והכול. טלפון משרדי, בקושי היה עוד את הניידים האלה.

אלון (1:06:44) הפקס בטח, לא?

דורית (1:06:45) היה פקסים, עבדנו הרבה עם פקסים, ואז כל רוכש ספר, ונגיד, השבוע נתקלנו בנגיד, במישהו שקנה את הספר, ברשומות של היום, 146. זה בין הראשונים שקנו את הספרים. וואו. זה הספר הראשון. אז כל מי שקנה את הספר באותה נקודת זמן, הוא קיבל הזמנה לכנס, שכל אחד שילם עליו נגיד 500 שקל, להם זה היה חינם.

אלון (1:07:08) יפה.

דורית (1:07:08) אז הוא קנה ספר, הוא לא ידע שהוא יקבל את ההפתעה הזאת, וככה שימור הלקוחות שקראו לזה אחר כך הלך ונעשה באופן טבעי, וחזרו להיות בכנסים שלי, בהרצאות שלי, וכן הלאה וכן הלאה. כל הדבר הזה היה באמת להידחף, לסכן, זה שישה חודשים של כתיבה אינטנסיבית, ואל תשכח שעם המחשב עוד לא היינו חזקים, היינו עם התקליטונים האלה, שכחתי איך קוראים להם.

אלון (1:07:33) כמו קסטה?

דורית (1:07:34) לא, תקליטונים של המחשב, ואני הייתי, נגיד, כתבתי, אני זוכרת את פרק עשר, שנקרא פרק הנאמנויות, אני כתבתי אותו פעמיים, כתבתי אותו, כי דרכתי על גרסה קודמת. אתה שומר על שומר, ואלירן אחי תמיד אומר לי, איך זה קורה תמיד איתך? הייתי בשוק, שבועיים לא יכולתי לדבר. כתבתי את פרק עשר ודרכתי עליו עם גרסה לא טובה. פשוט מאוד, ממש קשה, ממש קשה. ואני זוכרת שהזמנתי את ליאת אחותי ואבירם, את אלירן ואת שגית, היא כבר הייתה בהיריון עם ניב ועוד חברים, אבל הם הגיעו אליי הביתה לחיפה לעשות לי הגהות.

אלון (1:08:13) וואו.

דורית (1:08:14) עשינו שבע הגהות. וכל פעם מתקן פה זה וזה וזה וזה, אז ליאת ואבירם היו פה, ושגית פה, הייתה בהיריון, ואלירן שם. כל אחד תפס לו פינה, והיו מתקנים לי. עכשיו, תחשוב, זה היינו מדפיסים.

אלון (1:08:26) כן.

דורית (1:08:27) מדפיסים את הפרק, והיו מעירים הערות, ואתה מתקן, מדפיס מחדש ורואה ומשווה בצורה ידנית מה מול מה, ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב. היה לי שולחן מפה לשם עם הפרקים מסודרים, והייתי צריכה... לא היה קל.

אלון (1:08:41) הרבה עבודה.

דורית (1:08:42) וגרפיקה, והזמנתי מאיירת מקסימה שאיירה לי כמה דברים שם יפים, כל העמוד הראשון. היה כיף, היה כיף, חוויה.

אלון (1:08:51) ופה, אני רק חוזר לשאלה, את היית עדיין שכירה או שכבר יצאת לעצמאות?

דורית (1:08:56) הייתי שכירה, הייתי שכירה הרבה שנים, 12 שנה הייתי שכירה.

אלון (1:08:59) ואז מה גורם לך להגיד, אוקיי, אני מתחילה דרך עצמאית?

דורית (1:09:02) אחרי שהייתי במיסוי מקרקעין, חמש שנים, אז הייתי חמש שנים מפקחת מס הכנסה. שלוש שנים בירושלים, באוצר, כעוזרת נציב מס הכנסה דורון לוי המדהים, יש לומר, ואז חמש שנים סגנית מיסוי מקרקעין, בתחילה של יצחק סיוון ואחר כך של מרים שרוני, זכרה לברכה, לאחרונה היא נפטרה, המדהימה הזאת, שבאמת נתנה לי חופש, ואני זוכרת שאמרו לה, מה את נותנת לה לצאת לחל״ת? מה את נותנת לה? היא סגנית, סגן צריך לעבוד. היא אומרת לה, אני צריכה לתת לה להיות מה שהיא צריכה להיות.

דורית (1:09:33) עכשיו היא כותבת ספר, אני לא אפריע לה, וממש ניסו לסכסך בינינו. אמרו לי את זה אנשים. שאמרו לה, מה את נותנת לה לצאת חצי שנה? הייתי צריכה את זה. והיא נתנה לי את זה, וזה גם כן, הרבה בזכותה זה קרה בלי הסחות דעת.

אלון (1:09:46) לא, אנשים שבדרך, תראה איזה יופי זה.

דורית (1:09:48) אישה מדהימה. אז כן, אז הייתי שכירה חמש שנים ועוד שלוש שנים, הייתי 12 שנה בשירות הציבורי, ואז חשבתי שהגיע הזמן, אחרי חמש שנים שאני סגנית, לנהל משרד עצמאי. ואז פניתי לנציבה שהייתה אז טלי ירון-אלדר, אמרתי לה, טלי, שלום, הכרתי אותה קודם, כשהייתי בלשכת הנציב אז, אמרתי לה, אני רוצה שתתני לי משרד. אז היה על הפרק, או רחובות או נתניה.

אלון (1:10:13) אבל מה זה תתני לי משרד? שכאילו את תהיי ראש משרד ב...

דורית (1:10:16) שאני לא אהיה סגנית, לא עוזרת ולא סגנית ולא כלום. די, להיות ראש משרד. שהשומות שיוצאות, דורית גבאי.

אלון (1:10:24) מותג, סליחה.

דורית (1:10:25) בוודאי. מה זה הדבר הזה?

אלון (1:10:27) מה היא אמרה על זה?

דורית (1:10:28) היא אמרה לי, יש לי לפנייך.

אלון (1:10:30) היי.

דורית (1:10:31) אמרתי, יש לך לפניי? אני יוצאת. אמרתי, תצאי. ועוד פעם, זה כאילו לא שפתח לי את העולם.

אלון (1:10:39) כן.

דורית (1:10:42) ואז הייתי נשארת, הייתי מגיעה עד להיות נציבת מס, הייתי בסוף מגיעה לטופ. כאילו, אם הייתי נשארת, הייתי מגיעה לטופ. זה ברור. זה ברור. אי אפשר לא להבחין שאני במסלול.

אלון (1:10:54) כן.

דורית (1:10:54) אין אפשרות כזאת.

אלון (1:10:56) לפעמים יש חרטה על זה?

דורית (1:10:58) אני מתגעגעת, כי האינטנסיביות של העבודה, גם בלשכת הנציב, והעבודה מול השר, והכנסת, והריצות, וכל הזמן יש מה לעשות, זה לא נגמר. ועסקאות, עוד עסקה ועוד עסקה, ובמיסוי מקרקעין, במיוחד יוסי דהן, שאחרי זה החליף אותי כסגן, והוא בהחלט היה מועמד כבר אז, פשוט לא ידעו להעריך אותו, והוא עזר לי מאוד, אז הוא לימד אותי, הוא אמר לי, תקשיב, אני אלמד אותך כמה תחומים, כל התחומים האלה יעברו אלייך ואני צריך שקט. אמרתי לו, כן, מה אתה מלמד אותי?

דורית (1:11:29) מעבר לטפסים שעברתי טופס-טופס, וככה אני הייתי מומחית לטפסים, הוא לימד אותי עסקאות קומבינציה, נאמנויות, ביטולי עסקה, איגודי מקרקעין, כל הדברים המסובכים. שהיום בעצם זה הלב ליבו של העיסוק שלי, הדברים הכי מורכבים, הטופ, הקצפת של הקצפת של הקצפת של העיסוק שלי היום, זה הדברים האלה. הוא אמר לי, אני אלמד אותך, וכל התיקים האלה יגיעו אלייך, ואני אוכל להתעסק עם התיקים של בית משפט. וכך היה. הוא לימד אותי, והוא לימד אותי טוב, וכל מה שמשהו לא ידעתי, אמרתי, בשיעור הזה לא הקשבתי טוב, אתה יכול לחזור על זה.

דורית (1:12:06) הוא היה מחדד לי, הוא חכם מאוד, בלי תארים, לא עורך דין, לא רואה חשבון, לא שום דבר. פשוט בן אדם חכם. גם מרים שרוני, הם אנשים שצמחו בשטח. לא צריך להיות עם שום תעודה, תכלס, בואו נגיד ככה.

אלון (1:12:20) ותכלס, זה גם נכון שאפשר להצליח בלי תעודה?

דורית (1:12:22) בלי תעודה, בלי שום דבר. צריך ראש, common sense, עברית טובה, ולדעת ללמוד כמו שצריך.

אלון (1:12:29) ולעשות את זה. ותכל׳ס לשבת, כן.

דורית (1:12:30) כן, לשבת. והוא, אני באמת מודה לו בכל הזדמנות, הוא יודע את זה, לימד אותי את כל החומר, והיו כל מיני חוקים כבר בדרך שחוקקו ודברים כאלה. הוא אמר לי, פה תשימי לב ככה, והוא אמר לי, בוא נעשה בדיקה בקרת איכות על תיקים. נגיד, יש ערימה, הכל היה ידני, האם זה מקוון? הכל היה ניירות, ניירות, ניירות. אמר לי, ניקח בערימה הזאת, נשלוף פה תיק, את תראי שאנחנו נמצא שהעובדים טעו לרעתנו. אמרתי לו, יכול להיות. אני מראה לך. הוצאנו אחד, אז כותבים,

דורית (1:13:04) בן אדם העביר לדודה שלו דירת מגורים או קרקע וביקש פטור של קרוב, ודודה היא לא קרוב, בהגדרה. את רואה, נתנו פה אפס, אבל צריך לשלם. דוגמה אחת, שם בצד. נשלף במקום אחר, אותו דבר. מס רכישה במקום חמישה אחוז, ביקשו שלושה וחצי אחוז. את רואה? זה מלאי, צריך חמישה אחוז. כל פעם הוא היה גם מלמד אותי לשים לב לדברים האלה. אני רואת חשבון ואני גדלתי בתעלת לידה כזאת ששמים לב לפרטים. אבל עכשיו זה כבר חוק שרק לפני זמן מה למדתי אותו, לא מזמן, וכל דבר עכשיו בהצלבות, ולפי איך שהם היו מסבירים לי, אמרתי, איזה תחכום, איזה תכנוני מס האנשים היו עושים.

דורית (1:13:50) אז הייתי לומדת אותם, ואז הייתי חושבת כמוהם. כאילו, זה פיתח אותי מאוד, ונתן לי המון עבודה, ואז הייתי עושה כל יום חמישי, מסיימת את כל המשימות, שכל השבוע הייתי משאירה נייר לשבוע הבא. אין כזה דבר.

אלון (1:14:01) אין, תמיד היית חרוצה. ואיך זה השתלב אבל בתור אימא חד-הורית בתחום כזה אגרסיבי?

דורית (1:14:07) זה נושא, לא קל, בכלל לא קל. לא קל, לא קל. בכלל לא קל. ילדים, ואחריות, ואבות שונים. לכל ילד יש לי אב שונה, אז עם כל ההתמודדויות וכל הדרך, כן, לא היה קל. בתקופה שכרמית הייתה קטנה, הייתי אז שכירה, ובעצם כשאתה נולדת, כבר הייתי בחוץ.

אלון (1:14:28) נכון.

דורית (1:14:29) אז כבר היה לי את הכנפיים לפרוס ולחשוב, ואז גם הקמתי בית תוכנה, כל הפריצה הזאת החוצה.

אלון (1:14:37) אבל היה לך יותר קל או יותר קשה כשאת עצמאית?

דורית (1:14:40) כשאת עצמאי הכל יותר קל, כי אתה באמת קובע לעצמך את הסדר יום ואת הדגשים, ויום אחד אתה עושה הפסקה ומבזבז אותו על ים או פגישה עם חבר וכאלה דברים. דרך אגב, באותה תקופה, כשהייתי עוד חדשה בשוק העצמאי, למדתי הרבה שטויות שהמליצו לי בשביל הסטייל של לבוא מאוחר, ללכת לים, לעשות פגישות ארוחות צהריים באמצע יום עבודה. הייתי מגיעה בסוף הביתה בתשע בערב. אתה צריך לעבוד, זה משפחה תשע בערב. קצת בלבלו אותי. יש בדרך כל מיני אנשים שבלבלו אותי ונתנו לי להרגיש שככה וככה, הפוזות וזה, שעלו המון כסף לכיכר המדינה, לכי תקני בגדים שמה, במחירים של מכוניות, כאילו

דורית (1:15:25) היה בלבול גדול סביב כל הדבר הזה. הכסף נכנס, הכל היה עף בשנייה. היו טעויות, היו שגיאות, היו הרבה הצגות, היו הרבה דברים. מה שחשוב היה זה שמאחורי כל טעות שלי עמדתי, מה שנקרא, כיסיתי את החוב או כיסיתי את ההתחייבות וכן הלאה וכן הלאה. ומול כל לקוח השתדלתי להיות הכי טובה שאני יכולה. לא היה קל, כי לפעמים היו אילוצים בזמנים. אם יש ילד אחד חולה, אז עכשיו אתה צריך להוציא נייר, ואתה כל הלילה לא ישנת. אז פה באה המשפחה. המשפחה, שזה קודם כל אימא שלי, שהיא ראש הצוות, צו 8,

דורית (1:16:05) ואלון אחי, שהוא הרבה פעמים היה מגיע, ויש כל מיני סיפורים שהיה מגיע מקריית שמונה, לוקח את כרמית כדי שאני אוכל לטפל בך, כי אני הייתי חולה, הוא בא לישון איתי ארבעה ימים ברמת גן, כי כרמית הייתה בקריית שמונה, ואיך שההורים לקחו את כרמית לקריית שמונה, אני חליתי באנגינה, ואתה תינוק בן שמונה חודשים, ואי אפשר לקום מהמיטה באנגינה. כל הגוף דוקר, ואתה רועד מקור, אז הוא מגיע לכמה ימים, הוא מטפל בך, הוא מאכיל אותך, הוא מחליף לך, הוא מקלח אותך, מביא לי רופא, מביא לי תרופות, מביא לי זה.

דורית (1:16:41) ככה, זה אלון. אז אימא שלי, כמה פעמים קראנו לה בהרבה מאוד הזדמנויות גם לשמור על כרמית, גם אני נסעתי אליה. ובאמת המשפחה, אבא, אימא שלי עזרו המון, גם האחים האחרים. מדי פעם פתאום הילדים, אני שולחת את הילדים לליאת, שלושה שבועות את עמית. זה היה בצוק איתן, באותה תקופה שהיה מלחמה בדרום, ואז היינו צריכים לעבוד גם. אז אחרי שלושה שבועות בצפון השארנו את עמית אצל ליאת. כן, האחים עזרו מאוד. תמר דודה שלי, איך אפשר לא להזכיר אותה בהקשר של עזרה?

אלון (1:17:17) בטח, תמר מדהימה.

דורית (1:17:18) תמר קטורזה, בהקשר של עזרה, זו החברה הכי טובה שהייתה שם תמיד בשבילי בכל מצב. בהמון דוגמאות.

אלון (1:17:27) מדהים לגמרי. רגע נקפוץ לזמן הווה, או קרוב לזמן הווה. את התחלת עם הקורסים הדיגיטליים ב-2017, נכון?

דורית (1:17:37) כן, ב-2017. קודם כל, ב-1999 כבר הקמתי בית תוכנה, שהוא נפל, בית תוכנה שהיה צריך לייצר תוכנות חושבות. זאת אומרת, אדם היה צריך לבקש פטור.

אלון (1:17:50) מה זה חושבות? כמו AI כזה?

דורית (1:17:52) כן, אבל זה הרעיון, שבן אדם רצה לדעת האם מגיע לו פטור או לא מגיע לו פטור על דירת מגורים, אז היו מסלולים שונים, והוא לא ידע. הוא גם לא ידע מה לשאול. אז הכנו תוכנה שנקראת דירת מגורים, מיסים או פטור. ואז היו דיסקים כאלה, עשינו פיילוטים, מכרנו נגיד 61 מתוך 100 מצגות שעשינו לאנשים, ובעצם היה

דורית (1:18:18) משהו בסגנון מחשב, אני לא זוכרת את השפה, אבל בעצם אדם היה צריך למלא שדות, ובכל שדה, נגיד, מה שטח הדירה, אז היה לוחץ לחצן ימני, היה יוצא כזה מין תוכי כזה, ומסביר. הנתון הזה חשוב בשביל זה וזה וזה. מסביר להם למה הנתונים חשובים. כאילו, את כל התורה שם, אחרי הטפסים הרשמיים, ובעצם אדם רצה לבקש מסלול פטור כזה, ואמרו לו, לא מגיע לך, כי הנימוקים, היה אצלו אדום, התשובה הייתה אצלו באדום, איקס, לא מגיע לך, כי זה וזה וזה, התנאי הזה לא מתקיים, יגיע לך בתאריך ככה וככה.

דורית (1:18:54) כאילו, את כל תכנון המס בתוך תוכנה, זה היה משהו מדהים, אבל קרו כמה דברים. קודם כל, הציבור, עורכי הדין, עבד בדוס. אנחנו כבר היינו בווינדוז. ולא היה להם את המעבדים האלה. אז אי אפשר לבוא למישהו שאין לו את השירות להשתמש בכלים המתקדמים האלה. וגם, הם היו, לא רוצה להגיד מבוגרים, אבל כאילו שמרנים לניירות של הכול. הם עבדו במדפסות עוד ככה. היה מאוד קשה, אבל אלה שכן, המשרדים הגדולים, אני זוכרת, אלה שהיו להם כבר קומות משרדים, הם קנו.

אלון (1:19:30) אז למה זה נפל בסוף?

דורית (1:19:32) זה נפל משתי סיבות. קודם כול כבר היינו בגיוס, היינו צריכים לגייס כסף, כי כבר התחיל הנושא של האינטרנט, והיינו צריכים לגייס, מה שנקרא היה פס רחב, מושג שנקרא פס רחב, לא יודעת בדיוק מה זה היה, אבל לעשות את המהירות של האינטרנט יותר מהר.

דורית (1:19:47) ואז התייעצתי והקמנו את חברת אינטרלו, ככה היא נקראה בזמנו, ואמרנו שאנחנו נגייס כסף. אז קיבוץ שפיים היה בתמונה, ובנק פועלים היה בתמונה, להיות שותפים, וצמרת האנשי מקצוע רצו להיות בבורד, בהנהלה, כדי לעשות את הדבר הזה. היינו צריכים 8 מיליון שקל לגייס.

אלון (1:20:05) וואו.

דורית (1:20:06) לדבר הזה. תחשוב מה זה אומר. כל מדריך תוכנה, הלפטופ עלה 24,000 שקל. להלביש אותם, ואז, זה היה שנות 2000, כשאתה הולך לכנסים בנושא הסטארט-אפים, מלמדים אותך שהעובדים צריכים את זה ואת זה ואת זה ואת זה, איך לפנק אותם, איך לתת להם, אז אתה נכנס למשחק הזה. אתה נכנס ללופ, שבעצם אני, אין לי כסף. זה לא שכאילו היה לי איזה משקיע ששם את הכסף. דיבורים, אנחנו ניכנס בחצי, אנחנו ניכנס ב-30 אחוז, אנחנו ניכנס בזה. דיבורים. והיו ניירות עבודה, כבר היו כבר טיוטות וכאלה דברים, ואז מה שקרה, בבת אחת קרו שני דברים.

דורית (1:20:47) הנאסד״ק נפל באוקטובר, והתחילה אינתיפאדה.

אלון (1:20:50) אה.

דורית (1:20:51) כולם ברחו, השאירו אותי עם חובות. מאות אלפי שקלים.

אלון (1:20:56) מאות...

דורית (1:20:57) איך? זה התגלגל לשלושה מיליון בסוף, כי זה כל שנה. 12 שנה שילמתי את זה.

אלון (1:21:02) וואו.

דורית (1:21:02) בינואר 2012 סיימתי את זה. 12 שנה. צריך לחיות, עושה את כל הטעויות האחרות בדרך בניהול עסק תוך כדי תנועה, ולשלם חוב עד השקל האחרון. ממש עד השקל האחרון. אז זו הייתה חוויה של שנת 2000 עם הדבר הזה, ובעצם הקורסים הדיגיטליים, זה היה כאילו אחרי שהוצאתי עוד ספר בדרך ב-2005, אבל הקורסים הדיגיטליים, בעצם המטרה הייתה,

דורית (1:21:29) להגיע לציבור שנמצא רחוק ממרכז הארץ. לא צריכים לנסוע ארבע שעות מנהריה בשביל לשמוע אותי מרצה ארבע שעות, ואז לחזור עוד פעם צפונה עם הפקקים.

אלון (1:21:40) זה עדיין תקופה של פקקים.

דורית (1:21:44) אבל זה היה פקקים, כביש מחיפה לתל אביב היה שני נתיבים.

אלון (1:21:48) באמת?

דורית (1:21:49) זה היה שעות. אז אמרתי, וחניות ועניינים, ודלק, כאילו הכנס הזה עולה להם המון כסף. אז אמרתי, אני אעשה קורס, אני אלמד לפני כיתה, ואני אאפשר לאנשים הרחוקים, טבריה, באר שבע, אילת, כל המקומות האלה מחוץ לסנטר, שיוכלו ללמוד את החומר. אז זו הייתה המטרה שלה. אני הקלטתי את הקורס הראשון, שהוא כלל, נגיד, 15 שיעורים עם צלם מקצועי, ופה ופה, ותאורה, וחיתוכים, וככה וככה.

אלון (1:22:20) וכתוביות על הכול, גם אז, גם בלי AI.

דורית (1:22:22) כל שעה, וכל שעה, בלי AI, שמתמללת, שומעת, ואחר כך כרמית מתקנת איזה 70 שגיאות, כל הדברים האלה. כי אם למשל, אמרתי, סתם דוגמה, אמרתי, פורסים את השבח לארבע שנים, 2017, 2016, 2015 ו-2014, אז המתמללת עושה קיצורים, שפורסים את השבח ל-2017, 2016 וכן הלאה. כאלה דברים. אז היינו צריכים כל פסיק וזה לתקן, שתהיה התאמה בין הדיבור לבין הזה,

דורית (1:22:48) וגמרנו את הדבר הזה, והתחלנו להכין את זה. העריכה לקחה זמן, והדיוקים, ורציתי שזה יהיה הכי טוב שיכול להיות. הגענו לסוף 2018-2019, זה יצא. ככה התחלנו כבר כמה עשרות תלמידים, לאט-לאט. היה קורס, מחשב, לא רגילים, רוצים דיבורים, רוצים מגע. ואז באה ה-COVID. באה הקורונה, והיה פיצוץ. כי אנשים הבינו שהם כבר לא יכולים לצאת, וחייבים להמשיך ללמוד, וזאת הזדמנות לתת את הזמן. אז מעבר לזומים שפתחנו תוך כדי זה, גם כן מועדון ועניינים וזה, שישי מעשי, נכון.

דורית (1:23:23) הקורסים היו בשגשוג. שני קורסים כבר היו, גם יסודות וגם מומחה.

אלון (1:23:27) אז מה העניין? שבקורונה אנשים התעוררו ואמרו, אה, אני צריך שיהיו מוצרים דיגיטליים.

דורית (1:23:32) כן.

אלון (1:23:33) עד שאנשים התעוררו, לך כבר ראית אותם בקנה מולחני וישר לסלוק.

דורית (1:23:36) הייתי ראשונה. מה שאנשים העתיקו ממני, אני כבר במקום אחר. גם היום אני כבר במקומות אחרים. אנשים מעתיקים ממני מודלים ועושים ככה ונותנים ככה. אני במקום של חידושים ואני מבינה את הצרכים לפני כולם. אני מרגישה את זה כל הזמן.

אלון (1:23:53) רגע, אז מה, אין פה ספוילר על החידושים? מה את אומרת?

דורית (1:23:57) יש חידושים, אוטוטו בתנור.

אלון (1:23:58) צריך לתת להם ספוילר, מי ששומע, מהתחום שלך?

דורית (1:24:01) זה יהיה קורס הדגל שלנו, עם יישומי AI בפנים, ואני נותנת את כל מה שאני יודעת במשהו ענק שיוצא לדרך. הכול אני נותנת. לא, משתפת הכול. בשיטה שלי, איך אני חושבת, איך אני בודקת, איך אני שמה לב, איך אני מבקשת לאסוף את הנתונים הספציפיים, ומה אני שואלת, בכל מצב, בכל עסקה, מכל סוג, ברשת ענפה של עסקאות, מפשוטות עד מורכבות. הכול אני מגישה לאנשים. אין קורס כזה.

אלון (1:24:34) אין, אימא שלי, מי שלא יודע, היא באמת בטופ. בטופ המקצועי.

דורית (1:24:38) בטופ, בטופ, כן, משתדלת.

אלון (1:24:40) מעולה. מה, טיפה עם ההתנדבות שאת עושה? כאילו, בסדר, את יודעת.

דורית (1:24:44) אני רוצה להגיד משהו לפני שאני עוברת להתנדבות, שאי אפשר להגיד שאני בטופ, אני בזה, אני בזה, אני בזה. בסופו של דבר אדם לא יכול להגיע לשום דבר בחיים שלו אם הוא משאיר את הבייס שלו מאחורה. זאת אומרת, תוך כדי זה שאני מתפתחת גם במיומנויות האישיות, גם בלימודים שלמדתי בארץ ובחו״ל, אז לקחתי את הילדים שלי צעד צעד, גם קידמתי אותם וגם שלחתי אותם לכנסים וכאלה, ושלא רק אני אתפתח ואני אהיה יופי, איזה מותק, את מצליחה וזה וזה, והבית שלך גמור.

דורית (1:25:20) לא. את לא יכולה להתקדם ואת לא יכולה להשאיר את המשפחה למטה. כל הזמן צריך להרים, לחזק את היסודות, להמשיך לתפקד ואז להרים לרמה חדשה, כי המשפחה, אם היא לא פועלת בתיאום, אי אפשר להתקדם. אם אני רוצה לעשות קורס דיגיטלי, וזה דורש ממני, סתם דוגמה, שלושה, ארבעה ימים שאני באינטנסיביות בדבר הזה, מישהו צריך לקחת אחריות על הילדים. אז במקרה זה כרמית, שהייתה הבכורה, אחרי זה אתה, כשאתה היית כבר יותר בוגר, ויש לנו את עמית הקטנצור.

אלון (1:25:48) אני הפקתי גם בסוף.

דורית (1:25:50) בדיוק. אז כאילו, בלי שהילדים נמצאים, אני אומרת, בלי שהכרמית, שהייתה באמת מגיל מאוד קטן, צריך להגיד את האמת, מכרמית, מגיל מאוד קטן, מגיל שבע, היא הייתה קצת נותנת לו משימות של דואר כזה, לעשות לי תזכורות, להוציא לי את התיק תזכורת, היה פעם ידני, מוציאים את הדברים, הכול היום, משהו הזוי, אבל היא עזרה לי בגיל מאוד מאוד צעיר, ותמכה בי, ואחרי זה, כשאתה נולדת, היא כל כך שמחה שנולדת, אז היא התעסקה איתך, והייתה כזאת, היא... כן, מטפלת ומגדלת ומשחקת ועושה קוקיות ומעסיקה וכל זה.

דורית (1:26:27) ואחרי זה, עמית נולדה כשהייתה בת 16.

אלון (1:26:29) כן.

דורית (1:26:29) ואז היה צריך עוד בן אדם... בקיצור, כאם חד-הורית שמגדלת את הילדים שלה לבד, היה צריך ליצור את הדבק הזה, ומשפחה שהיא לא מגובשת על המטרה, על הפרפוס, על הדרך, על הווליום, כי אפשר להוריד קצב. ואם הייתי חושבת שמשהו נהרס, הייתי מורידה את הקצב. לפעמים האטתי.

אלון (1:26:53) מבחינתך המשפחה באה לפני העסק, מבחינתך?

דורית (1:26:56) תמיד. תמיד. אני עברתי לעבוד מהבית, אנשים אומרים, מה זה, דורית גבאי עובדת מווילה ברמת השרון? מה זה הדבר הזה? או מרמת גן? איפה המגדלים? נגמר לי המגדלים, נגמר לי מהמעליות, נמאס לי מהפוזות. כל פעם שאתה עולה למשרד, ארבע תחנות, אתה עוצר עם כל אחד, שואל לך שאלות, אתה מבזבז את הזמן על יחסי ציבור במקום לעבוד. אני רוצה להגיע בשש, אני פנויה לילדים שלי. ורציתי לראות אותם הולכים לבית ספר וחוזרים מבית ספר, ולא בסוף היום, בתשע בערב, שאני כבר שחוטה ואני כבר לא שמה לב, החושים שלי כבר בכלל כהים ואני לא מצליחה להבחין איך הילד שלי סיים את היום שלו.

דורית (1:27:30) אז זו הייתה החלטה, זו הייתה החלטה. אתה יכול לתת דוגמאות.

אלון (1:27:33) נראה לי שכאן יש זמן לסיפור בית ספר, לא, אימא?

דורית (1:27:36) ספר, ספר.

אלון (1:27:36) לא, רציתי לספר מהפרספקטיבה שלך, היו כמה סיפורים.

דורית (1:27:40) היו מלא, אני רבתי עם כל המורים,

אלון (1:27:42) אז אני... כל המורים. לא. הייתי עושה להם בעיות עם מה שאת רבת איתם.

דורית (1:27:46) לא, מה זאת אומרת? תשמע, ברגע שאם אני לא הייתי עוברת לשיטה הזאת, שבעצם אני רואה בבוקר איך אתם יוצאים לבית ספר, ובצהריים אוכלים ביחד צהריים, כי הייתי מבשלת כל יום בבוקר, ואז אני רואה אתכם איך אתם חוזרים, אני רואה את המצב, אם הגב זקוף והחיוך הזה, אז זה חזר טוב, אבל אם עמית הייתה חוזרת לפעמים עצבנית, רגע, רגע, מה זה, ככה את נכנסת, יצאת רגועה, את חוזרת לי עצבנית, קרה משהו? אז אתה לאט לאט מטפל במצב הזה ולא מאפשר להידרדר.

דורית (1:28:22) וקרו מצבים, כן, המורה שקראה לך, אתה עשית חוברת אנימציה, אני זוכרת, לרועי, לכבוד יום הולדת שלו, ואתה היית מאייר במהירות ככה, בקלי קלות, עם צבעים, וכתום, וירוק, וכחול, פוקימונים, ציירת לו, ממש ספר שלם שציירת לו, וזה היה משיעור ציור, היא נכנסה, המורה לחשבון, אני חושבת, דליה, אני חושבת שקוראים לה.

אלון (1:28:43) דליה, זה היה אחרי, דליה אחרי, הייתה מורה אחרת.

דורית (1:28:46) כן, ובמעבר הזה, בהפסקה, אתה המשכת פשוט לצייר, כי לא נגמרה היצירה, והיא כבר נכנסה, ואתה לא שמת לב, וזה הפריע לה שאתה לא קשוב למה שהיא רצתה, ואחר כך קרעה לך את הדבר הזה. אתה בעטת בשולחן, יצאת החוצה, ואז אחד החברים שלך, שכחתי את שמו, אמר לה, את יודעת, זו מתנה שהוא עשה לבן דוד שלו, לרועי, והוא היחידי שככה נלחם.

אלון (1:29:12) היה עידן, לא?

דורית (1:29:13) עידן, עידן, כן. והיא הלכה, הדביקה לך את הציור הזה. זה היה אירוע מאוד קשה. אני כמעט, אני לא יכולה לתאר במילים מה רציתי לעשות על הדבר הזה, לעשות דבר כזה לילד, ליצירה שלו. כן, אז למחרת אני הגעתי, לשיעור שהייתה במקום אחר, ואמרתי לה, שלום, אני צריכה לדבר איתך, אמרתי, אני מלמדת, אמרתי, אני מבינה, אבל אני רוצה שתגידי לי, מה עשית לבן שלי? ואמרתי, את יודעת, מכירה את אלון, הוא מצייר כל היום. אמרתי לה, מה את עשית, לא מה אלון עשה.

דורית (1:29:44) ממש נתתי לה להודות בטעות שלה, ואמרתי לה, אנחנו צריכות ללכת לדבר עם המנהלת, כי אני נכנסתי, לא יודעת איך הצלחתי להתפלח, לא יודעת, בדיוק נכנסתי עם עוד מישהי, והגעתי לכיתה. אז זה היה אירוע, זה, כן, אין אפשרות כזאת שיקרה דבר כזה. זה מאוד מינימליסטי, זה מינימום, בסדר? אבל באמת המעקב שהילד חוזר מבסוט ומתקדם בלימודים, וכשהוא לא מתקדם, כמה פעמים קרה לנו שעשינו אול-הנדס, שעם עמית פתאום בכיתה ה' גילינו שהיא לא בעניינים. עכשיו, זה נגיד היה תקופה שהייתי עסוקה בענייני משפחה אחרים.

דורית (1:30:20) נגיד, הייתי טרודה, נגיד, עם קריית שמונה, או הייתי טרודה במשהו אחר, ולא בדיוק הייתי איתה בפוקוס יומיומי, ככה, בקטנה, נגיד חודש כזה, הופ, הופ, הופ, הופ, פתאום יש הידרדרות, פתאום זה. ואז אתה מגלה שההידרדרות היא נצברת, שגם אם שמת לב, וכן, כן השתדלת, עדיין יש חורים בלמידה. ואני זוכרת, אם אתה זוכר, שהכנו לה קלסר אחד לבעיות מילוליות וחשבון, קלסר שני לפעולות וסדר פעולות חשבון. ואתה היית, התפקיד שלך היה לפתור את הבעיות מכיתה ב', ממש, חזרנו אחורה לכיתה ב', לפתור אותה, אבא קנה לילד מסטיק וזה, כמה הוא שילם בסך הכול, מהרמה הזאתי.

דורית (1:30:59) והתקדמנו והתקדמנו לרמות מאוד מתקדמות, ואז הגיע הרגע ההוא, והמבחן הבא, היא כבר קיבלה מאה. יש מאמץ משפחתי לתמוך אחד בשני, וגם אני מזכירה לך שהיה לנו מין מדיניות כזאת פנימית של המשפחה, שהיינו יושבים בראש השנה, עושים ישיבה כזאתי, מה רוצים בשנה הקרובה, ראש השנה העברי, מה אנחנו רוצים בשנה לעשות כל אחד. אז כל אחד זורק, אני רוצה ללמוד לשחות, אני רוצה גיטרה, אני רוצה זה, אני רוצה זה, אני רוצה זה, והיינו רושמים והיינו עושים תוכנית, אוקיי, אני צריכה לעשות חישובים בכסף, כמה אני צריכה אקסטרות להרוויח ולעשות כדי לממן את החוויות המשפחתיות.

דורית (1:31:40) ואני זוכרת שבכל שנה היינו מחליטים שמישהו מקבל יותר מקום, הוא בפוקוס. אז נגיד מישהו עולה לכיתה א', אז הכיתה א', שזה כאילו מעבר משמעותי, עצום, את תשומת הלב עליו. ואם מישהו עובר לתיכון, או אם מישהו עכשיו רוצה נגינה, עברת אז למגמת מוזיקה, היה צריך לשים שם פעמיים בשבוע תופים וגיטרה או שתי גיטרות. זה מאמץ, זה מתורגם לכסף, היה צריך לתרגם את זה. וככה כל שנה מישהו אחר, עד שאתם גדלתם, כאילו, עד ממש זה. אז בדרך הזאת, כל אחד קיבל תמיד את המקום שלו,

דורית (1:32:16) והוא ידע שעכשיו התור של מישהו אחר. זאת אומרת, הוא ידע, השנה התור שלו, שנה הבאה זה מישהו אחר, ואז הוא יודע, הוא לא יכול פתאום להגיד, אני רוצה אופניים. לא, כי עכשיו הוא לא יגע. ואם אתה זוכר, יש לנו משימה של עמית, אני ביצעתי את המשימה, או מה שהבטחתי לה, אחרי שמונה שנים.

אלון (1:32:34) של מה? מה הייתה המשימה?

דורית (1:32:35) טיול לירושלים. עמית ביקשה טיול לירושלים בגיל שמונה או תשע.

אלון (1:32:40) את מבינה? אני אבקש גיטרה חשמלית, עמית תבקש טיול לירושלים.

דורית (1:32:43) כן, אז אתה ביקשת גיטרה חשמלית, קיבלת המון, ואת כל האפקטים והכול, והיא ביקשה טיול לירושלים בגיל שמונה או תשע, וכל שנה הייתה סיבה למה לא. ולא יצא, לא יצא, גם שכחתי, והיא מזכירה לי כל שנה, היא אומרת לי, מה עם טיול ירושלים? את הבטחת, הבטחת לי, הבטחת לי, וואלה, אני אקיים את זה בסוף. ואז, בגיל חמש עשרה עשינו את זה. עשתה וי. זהו, זה כבר לא חזר לרשימות.

אלון (1:33:06) אה, יפה. כן. מטורף. בוא נדבר רגע על המלחמה, איך זה תפס אותך, היית בתחילה בחו״ל בכלל, במלחמה.

דורית (1:33:13) אני הייתי אמורה לחזור מארצות הברית בשמונה באוקטובר. אני קמתי בבוקר, השבעה באוקטובר, שמונה בבוקר, שזה כבר שלוש בתל אביב.

אלון (1:33:22) יש לנו פלורידה, כן.

דורית (1:33:23) ישראל, כן, שמונה בבוקר, פלורידה זה שלוש, שכבר הכול היה כבר בשיא, בשיא, בשיא, בשיא. ואני מסתכלת על ההודעות, ואני רואה הודעה שאתה כותב לי, אימא, יש פה איזה בלאגן, אני מציע לך, אל תחזרי לארץ, שהדברים יירגעו, אנחנו לא יודעים בדיוק מה קורה, שהדברים יירגעו, אז תחזרי. כאילו, כבר שחררת אותי מהאירוע, וככה וככה, עוד לא ידענו מה קרה. ואז אני, דבר ראשון, שאני רואה נעדר שם טוב.

אלון (1:33:50) וואו.

דורית (1:33:50) בחור. עומר. עומר שם טוב. מה זאת אומרת הוא נעדר? מה זאת אומרת נעדרים? מתי יש לנו נעדרים? אני פותחת, אני רואה בטלוויזיה 50 הרוגים. אמרתי, מה זאת אומרת יש לנו 50 הרוגים? איך יעלה על הדעת? אחרי שעה זה 250. לא הבנתי, אמרתי, מה זה? כאילו, מה זה? שמו חומר ביולוגי? לא הבנתי, זה ממש רצח המונים. לא הבנתי איך הדבר הזה קורה. לאט לאט התגלתה התמונה, הצלחתי לחזור רק אחרי כמה ימים, לא היה פשוט למצוא טיסות. ממש במהירויות שיא הביאו אותי, כרמית סידרה לי לאירופה, ומאירופה עם אל על. חמישה ימים התעכבתי עד שהצלחתי להגיע לארץ, וגם כשהגעתי לארץ,

דורית (1:34:34) אתה לא ממש יודע מה להגיד. אתה בעיקר לא מדבר. אני שלושה שבועות בקושי דיברתי, פשוט רציתי להרגיש את המצב, ללמוד את הנתונים, להבין את הסיטואציה. העובדים שלי התגייסו למילואים, נשארתי בלי עובדים, וגם הם מפחדים, אנשים כבר לא יצאו מהבתים, לא יצאו מזה, לא היה להם מצב רוח שום דבר. היה הלם גדול. אבא שלי הגיע מקריית שמונה, היה אצלי איזה חודשיים וחצי, כי פחדנו גם שמשהו יקרה בצפון, עוד לפני שפינו אותם פורמלית.

דורית (1:35:02) ואחרי איזה שבועיים, ככה, שלושה, אני התחלתי להתקשר ללקוחות. אני אשאל מה שלומם. כאילו, אמרתי, טוב, אני עכשיו עושה פלואו חדש, אני אתקשר, אני אשאל מה שלומכם, הם צריכים משהו. עשיתי סדר, הייתי הפקידה של עצמי, עשיתי את כל התפקידים, ניקיתי, סידרתי, תייקתי, גרסתי, סרקתי. עשיתי סדר, עשיתי דברים טכניים שהראש לא צריך יותר מדי לחשוב, כי באמת לא היה ראש. אבל עשיתי דברים פיזיים, ניקיתי, קלסרים, גרסתי, סידרתי, כתבתי מכתבים. התקשרתי ללקוחות,

דורית (1:35:31) והלקוח הראשון שאני מתקשרת אליו, אומר לי, הנכדה שלי נהרגה בנחל עוז, הנכדה הבכורה שלי, נועה, הנכדה הבכורה שלי, עכשיו הקימו מיזם לטובתה, זה נקרא, בדרכי נועם. משהו מדהים. אז אתה בשוק. מה? כאילו, הטלפון הראשון שאני עושה. אני סתם מתקשרת כאילו, מה שלומם, מה שלומם.

דורית (1:35:54) וואו. אז זה הסבא שלה. אז זה היה נורא, התקשרתי לעוד אנשים, ואחד אומר לי, נפלתי, שברתי את היד בדרך לזה, וכל מיני בלאגנים.

אלון (1:36:06) לעמדים, כן.

דורית (1:36:06) אבל לתת להם רק תשומת לב, וזה גם עשה לי טוב, כי רציתי לדבר עם אנשים, לא יודעים מה להגיד, אז כשאמרתי, מה שלומך? אז הוא אומר, את רואה, זה ככה וככה וזה וזה.

דורית (1:36:17) ומיד אחרי זה, אחרי כמה חודשים, התחלתי קצת להתנדב בחמ״לים. גם אתה, איפה שהתגייסת, גם אתה רצת לכל מיני משימות, בבקעה, לזה, לזה, לצפון, לנהריה, תביא פה, תביא שם. אתה עשית את שלך, ואני הייתי בכל מיני חמ״לים, פה עזרה, לא רציני, ככה בקטנה. עד שאמרתי, רגע, רגע, גם אני יכולה לעשות חמ״ל, למה אני צריכה ל... זה אני אקים, אני אביא, יש לי גם אנשים מסביבי. ואז הקמנו את המיזם של משפחת גבאי, פינוקים לחיילים,

דורית (1:36:47) שבעצם גם כן זה קרה במקרה, שיחידת דובדבן, גמרה פעילות באיו״ש, ומישהי מאוד מפורסמת בתחום של החמ״לים כתבה, אני עושה להם פריסה של שבת, דגים וכל השאר. האם יש מישהו שמוכן לתת להם פינוקים ככה מתוקים ומלוחים שיהיה להם ככה אחרי הארוחה. כמה אנשים שאלתי? אמרו 40. איזה הכמות שאמרו? לא אמרו כמה יחידה או זה? אמרו 40. אמרתי, אני יכולה להרים את זה. אז חשבתי, אמרתי, מה, אני אביא להם פלטה עם נגיד מתכת ועושים להם חמצוצים ככה מגעיל כזה, זרוק ככה כמו איזה ערימת מתוקים?

דורית (1:37:22) אז אחד שלא יהיה בארוחה לא ייהנה מזה, כי הוא בדיוק במשמרת. אז אמרתי, אני אלך על זה אישי. ואז הלכתי, אני זוכרת, לבוסתן ברמת השרון, המלוחים, קניתי מלא גרעינים. הלכתי לזה למתוקים במקום אחר. שמתי 1,000 שקל על 40 מארזים. 25 שקל לאחד, זה היה מאוד יקר, נחשב, היום אנחנו עושים את זה ב-18 שקל. ואז הלכתי וזה וזה וזה, וארגנתי לכל אחד מארז מלוח ומארז מתוק, והיו לי מדבקות של הילדים שאיכשהו זה, אז אני גם הדבקתי עליהם מדבקות, עשיתי להם סרטים, והצמדתי להם כל אחד, שני דברים לכל לוחם,

דורית (1:37:59) וקיבלנו פידבק, סרטונים, תודה רבה, איזה רעיון, ואז הבנתי שזה משהו טוב, והתקשרתי אליך, אתה היית אז באיו״ש, אמרתי לך, אלון, תקשיב, אם אתה עכשיו

דורית (1:38:11) מקבל לעמדה שלך, אי שם, איפה שאתה נמצא, מארז מתוק, מארז מלוח, במתוק יש חמצוצים, יש זה, יש זה, זה, ובמלוח יש גרעינים, וזה הפתעה בפנים. אמרת, אימא, זה הצגה. וברגע שאמרת, אימא, זה הצגה, הבנתי שזה ממש מדויק, ופיתחנו את זה.

דורית (1:38:27) והיום אנחנו כבר עם מעל 50 אלף לוחמים שפינקנו אותם, וכל היחידות חוץ מחיל האוויר קיבלו.

אלון (1:38:34) חיל האוויר, למה לא?

דורית (1:38:35) הם לא פונים.

אלון (1:38:37) הם לא רוצים?

דורית (1:38:37) לא.

אלון (1:38:38) יש להם מספיק.

דורית (1:38:38) כן, רק דאגנו לאיזה יחידה של הגנה אווירית, שהיו זרוקים באיזה חור, הצלחנו להגיע אליהם גם כן דרך מישהו שעזר לנו. אין יחידה, מחטיבה 7, וגולני, וגבעתי,

אלון (1:38:49) ו... מה ה-88, מה ה-7?

דורית (1:38:51) מה ה-88. ושמונה.

אלון (1:38:52) קודם כל מה שמונה ושמונה, היא מאחד חיים שבע. בסדר. איזה פדריכות.

דורית (1:38:55) והנח״ל, והנח״ל, ועוד פעם הנח״ל, וגבעתי, ויהל״ם, סדיר, ומילואים, ואין יחידה. אני הקראתי את כל השמות, את כל ה...

אלון (1:39:04) כן, וסיירת שמונה ושבע גם.

דורית (1:39:09) בהחלט, סיירת שמונה ושבע. קיבלנו גם וידאו מכולם, שזה מחמם את הלב. הגענו מתנדבים, והיה ממש כיף. עכשיו זה במעיין ברוך.

אלון (1:39:15) אז זהו, בואי נדבר על זה. איך את מחליטה לעבור פתאום למעיין ברוך?

דורית (1:39:20) מה שקרה זה שבקיץ 25 כבר ידענו שעמית מתגייסת, באוקטובר, ב-26 באוקטובר. אז הודעתי לכם...

אלון (1:39:29) אני חוזר מתאילנד באמצע יולי?

דורית (1:39:31) כן.

אלון (1:39:32) ממש עכשיו, מה דרך היום? 15 ביולי אני חזרתי בערך, כן?

דורית (1:39:35) כן, אז ב-25 הודעתי לכם, אמרתי להם, תקשיבו, ב-31 באוקטובר אני יורדת את כל מה שיש פה ואני עולה לקריית שמונה. יש לנו דירה בקריית שמונה פצפונת, חשבתי שאנחנו נראה איכשהו זה. ואנחנו נחפש אולי בית יותר גדול בקריה וזה וזה וזה. היה הלם, היה שוק, כולם לא יודעים מה זאת אומרת, מה זה, כי אמרתי, היא כבר סיימה לימודים, גמרנו עניינים. עכשיו אני רוצה לחזור הביתה, כי 40 שנה הסתובבתי במדבר, אני חוזרת לקריית שמונה, כי באמת, אתה עכשיו רוצה לבוא עם הכוח שלך, עם היכולת שלך, עם הלב שלך, עם הניסיון שלך

דורית (1:40:09) לעזור ולהחזיר. לא חשבתי באמת שהעיר תתרוקן עד הרמה הזאת. העיר ממש ריקה. והגעתי לדירה הקטנה שלנו, שהיא לא מספיקה לכלום, היא גם בשכונה שהולכת לפינוי-בינוי,

דורית (1:40:22) וריהטנו אותה וסידרנו אותה והכול, עם כל מה שזה אומר, ליד אבא, ליד סבא כמובן, וחיפשנו בקריית שמונה בית גדול שיתאים, שיש את כל מה שאנחנו צריכים, לא מצאנו לצערי הרב, אז אמרנו נחפש בהרחבות, ואני זוכרת שכתבתי בקבוצה של דנציגר, שזה החברים שלי מהכיתה, מהשכבה, וכתבתי להם, היי חברים, אני נרגשת לספר לכם שאני חוזרת הביתה. לא הייתה שאלה איזה בית, זה ברור מה הכוונה, מה, איזה כיף לך, וזה וזה וזה. ואני זוכרת רענן אלוני, שהיה בן כיתה שלי, אמר לי, טעות חמורה, את צריכה להישאר פה עוד, את צריכה להיות עוד כאן.

דורית (1:40:56) את לא סיימת את התפקיד שלך במרכז הארץ, אין לך מה, זה מסוכן ואין לך מה לחזור לשם. אמרתי לו, אני מבינה, אבל אני רוצה לחזור, תעזרו לי למצוא בית מתאים. אז למרות שהוא התנגד, הוא נתן לי שני שמות. אח שלו עומר ואח שלו זיו. אז במקביל, כשמתווכים מחפשים לי בית קרקע מתאים, וכבר ראינו איזה בית, לקחו אותו. כאילו, מצאנו כמה דברים שכבר לא הספקנו לתפוס. אז עומר, שזה האח הראשון מבין השניים, התקשרתי אליו, והוא אמר לי, יש במעיין ברוך. הוא אמר לי, בית מקסים.

דורית (1:41:28) אמרתי לו, תשמור לי את זה? אמרתי, אתקשר לו בשבת. שלחתי את אחי, אלון, קפוץ למעיין ברוך לבית הזה והזה, הוא אמר לי, דורית, זה הבית שלך. מיד אחרי זה הבאתי אתכם, וכמה שעות אחרי זה חתמנו, וזה שם, זה כיף. ההרגשה היא מאוד טובה, עברנו את המלחמה הזאת, היא לא פשוטה בכלל. זה מאוד מפחיד. בוא, כשהטילים על הראש, כן, כל סבבי איראן

אלון (1:41:53) היית בצפון כבר, כל סבבי איראן.

דורית (1:41:55) כן, כן, והטילים מאיראן וטילים מחיזבאללה, וטילים מאיראן וטילים מחיזבאללה,

אלון (1:41:59) וצה״ל מפציץ כל הלילה. וצה״ל מפציץ כל הלילה, ויש נפלים, ויש זה, ויש פה,

דורית (1:42:02) וצה״ל מפציץ כל הלילה, אז כל יציאה של ארטילריה, אתה שומע את כל הבית רועד.

אלון (1:42:06) מי שלא יודע, מעיין ברוך, זה כאילו איפה שהגבול, אז טיפה לאחורה.

דורית (1:42:10) כן, ממש קרוב. אווירית זה אולי כמה מאות מטרים, וביחס לגבול, הם יורים בלי סוף. והכטב״מים, אתה יודע, מעל הראש שלך, מעל הגג, אתה כמו טרקטור כזה, עושה לך טרטור כזה מעל הראש, והכלבה נובחת, אז לפני שיש אזעקה, כי הם נורא נמוכים, הם עוד לא קולטים אותם, אבל מהנביחות ההיסטריות של הכלבה, אתה מבין שיש לך משהו מעל הגג, אתה אומר לה, מהר, מהר, מהר, מהר, מהר, מהר. ההוא עם החום איכשהו עולה לגובה, יש אזעקה, אנחנו כבר נכנסים, הוא כבר הגיע לקריית שמונה, כי הוא עובר מצפון, עובר דרכנו, ואז מדרים לקריית שמונה, וכולם בממ״ד.

אלון (1:42:42) מצחיק שאפשר להדרים לקריית שמונה, מי ידע?

דורית (1:42:44) להדרים, כן. כן, אז זה לא היה קל, לא ישנו הרבה, ובאמת זה היה מדהים.

אלון (1:42:49) ברצפה בממ״ד.

דורית (1:42:50) ברצפה בממ״ד, כולנו, וככה, וצפוף, ומזרונים, וככה, ואגב, ככה. נכון, לא היה כיף, אבל אני, כאילו, אני אומרת, לכל אדם, בעיתו יש את האפשרות ואת ההזדמנות לעזור, לעשות, ולגור שם, ולהאכיל, ולפרנס משפחות. אני מחפשת, אגב, עובדים שם, עובדים שם, עובדים שם, מועמדים, אני אשמח לקבל. אבל התכוונתי לפרנס משפחות. זה שאתה אוכל שם, אתה קונה ירקות, אתה קונה פירות, קונה בשר, מחליף צמיג, הולך לעשות לק ג׳ל, אתה מפרנס עוד משפחה ומאפשר את הקיום שלה.

אלון (1:43:23) כן.

דורית (1:43:23) אז ככה עושים, ככה קובעים גבול. אם כולם יעזבו, החיזבאללה האלה יגיעו, הם ובעלי החיים, ויש שם תשתיות נהדרות, זו עיר עם תשתיות, זה לא איזה חורבה. אז יש מה לעשות שם, ואני מאמינה שיגיעו קהילות, אני מאמינה שיגיעו משפחות, כמה משפחות ביחד, שיש מקצועות שאפשר לעבוד מרחוק כמוני. אני כבר לא ממש צריכה להיות קרוב ללקוחות, אני יכולה להגיע לפגוש אותם ולנהל את החיים שלי מרחוק. אז אני בעצם מגיעה, אחת, יש לי משרד פיזי קטן יחסית, מול מה שהייתי רגילה, יש בו את כל מה שאני צריכה,

דורית (1:43:59) ובעצם אחת לשבועיים אני באה לשני יומיים פגישות אינטנסיביות פרונטליות, והשאר אני עושה בזום. יש אנשים שלא רוצים לבזבז את החניה ואת ההגעה, אז הם רוצים בזום, בסדר, בסדר, בסדר, זה מתאים.

דורית (1:44:13) אז איכשהו הצלחתי לארגן את המצב הזה, וכן, אני ממש כיף לי שם. אפילו הייתי בבריכה בקריית שמונה. זה כאילו, זה הבית, כאילו, לא צריכה, לא פלצנות,

אלון (1:44:24) ולא... כן, באת הביתה, מה לעשות?

דורית (1:44:26) זה האנשים האלה, וכמו שהם, ואני, בכלל אין לי לא עליונות ולא שטויות, ברור. לא רמת שרון ולא שום דבר, אני אוהבת אותם, הם אנשים טובים, המציל מכיר כל מתרחץ ומתרחץ.

אלון (1:44:39) בשם.

דורית (1:44:39) שנה שעברה אני רואה שכבר אתה לא יודע, עכשיו אתה יודע, לצלול. הוא מסתובב שם בלי סוף ומחבק ו... ומה שלא אומר גברת? כן, אנשים טובים. מכיר את כולם. ונקי שם, לא יעזוב אחד.

אלון (1:44:51) זו, לא עזבו?

דורית (1:44:52) זה ממש חשוב שלא יעזוב אחד בבריכה בקריית שמונה, באולימפית קריית שמונה. תבואו לבריכה. בחיי.

אלון (1:44:59) אימא, אנחנו לקראת סיום. איפה את רואה את דורית חמש שנים מהיום?

דורית (1:45:05) אני רוצה לעשות דברים למען הציבור. אני חושבת על דברים גדולים למען הציבור. אני רוצה לעשות משהו עם נוער. אני רוצה לעשות משהו יותר משמעותי מאשר רק מתמטיקות ומסביב לשולחן ושבעה ילדים, אלא באמת לעשות איזושהי תוכנית יצירת,

דורית (1:45:22) להקים חלומות, לילדים לעזור להם לחלום, לעזור להם לעשות תוכנית להגשמת החלומות שלהם, לאפשר להם להיות שנייה אחת רגע בקטע הזה, לחשוב על זה בכלל. כי יש ילדים שגם, כמו שאני הייתי באוטומט, לא ממש חשבתי מה אני רוצה ומה נכון לי. ראית, הרבה דברים, הם היו הזדמנויות והיו תעוזות והיו נפילות והיו הצלחות, אבל לא באמת חשבתי מה אני רוצה, מה מתאים לי, מה לא מתאים לי. אז כן, לעבוד עם נוער ולעבוד עם המגזר העסקי. אני רוצה לחזק את המגזר העסקי

דורית (1:45:54) כעסקים משפחתיים שמהווים היום 70% מכלכלת העולם, כולל כלכלת ישראל, ועסקים משפחתיים, עסקים של אנשים קטנים, לא חברות ציבוריות. וחסר ידע ניהולי. אני עברתי הרבה ידע, הרבה השתלמויות, ויש לי המון ידע בתחום הניהול. ואני חושבת, כמו שבכנסת כבר חקרו וגילו ש-80% מהנפילות של עסקים בארץ זה היעדר ידע ניהולי, לא כי אין להם מוצר טוב, לא כי הם לא חרוצים, לא כי הם לא אתיים, אין להם ידע ניהולי. צריך למנוע את ה-40 אלף משפחות שקורסות מדי שנה ופושטות רגל,

דורית (1:46:30) לצמצם את זה. ואם אני אצליח ומשהו יתרום בגזרה הצפונית, יהיה נהדר.

אלון (1:46:37) ומי שככה שומע והוא בעולם העסקים ורוצה טיפה הכוונה, יש לך איזשהו טיפ כזה כלל אצבע?

דורית (1:46:43) מה שאני יכולה להגיד זה, קודם כל לנהל סדר יום קבוע, להתחיל אותו בבוקר באותה שעה, לסיים אותו באותה שעה, לשמור על ההפרדה בין עבודה לבית. זאת אומרת, לא לעשות דברים של משפחה במהלך עבודה, ולא לגרור את העבודה לבית. ממש זמן משפחה זה זמן משפחה, אני בשש, עושה קוקו, וטרנינג וענייני בית, אם זה ניקיון, אם זה בישול, אם זה זה, אם זה זה, כביסות, לקפל, גינה, לראות את הסדרה שלי, זהו, גמרנו. ילדים, כשזה היה עם ילדים. ועבודה זה עבודה, לא יוצאים לא לחברות, לא למסעדות, כאילו ממש לתת את הזמן לעבודה, זה דבר ראשון.

דורית (1:47:25) דבר שני, זה בעצם לנהל רוטינה שאתה עובר על כל התפקידים שהעסק דורש. העסק זה לא רק הייצור, זה לא רק אני כותב חוות דעת, זה לא רק אני עושה את המפעל, יש לו עוד חלקים שצריך לדאוג שהם יעבדו ויהיו קיימים. ואחד הדברים שאנשים לא מבינים, שאם אתה לא תדאג שיכירו אותך, אז לא יגיעו אליך. ולהכיר אותך זה לא רק ללחוץ ידיים או להגיע לכנסים, שזה נחמד, זה מערכת שלמה, משומנת, שהולכת וגדלה, שבעצם הופכת את מי שאתה להיות מוכר, וכשאדם מחפש, והשבוע קרה מישהו כזה, והוא אמר לי, תקשיבי, מהמגזר החרדי,

דורית (1:48:11) כל מי ששאלנו אותו האם שווה לשלם לך 1,800 שקל ועוד מע״מ לפגישה, כל מי ששאלנו אותו אמר רק אליה. אז אני לא רוצה להגיד שאני, אני, אני וזה, אבל זה נותן לך אינדיקציה שעבדת קשה, ובשביל המאמצים האלה אתה היום מתוגמל, כי יש לי זמן מוגבל ואני צריכה לחלק אותו. אז אני יודעת היום שאני נותנת שירות שאני יכולה להגיד הכי טוב שאני יכולה. אני יודעת שאף אחד בישראל לא נותן את מה שאני נותנת. אני יודעת את זה. לא בישיבה ולא בכלל. וכשאני לוקחת מישהו לידיים שלי, אותו דבר כל אחד שיש לו עסק.

דורית (1:48:50) אם הוא נכנס לקוח אצלו לחנות או את קוסמטיקאית, לא לקרוא לי מאמי. אני לא חברה שלך, אל תקראי לי מאמי. תטפלי בי, תעמדי בזמנים, תני את הטיפול הכי טוב שאת יכולה ותקבעי לי תור ובפעם הבאה תחכי לי. לא להגיד לי מאמי ומאמי ומותק, זה לא עושה את זה. השירות, העמידה בזמנים, המקצועיות והזמינות. אנשים היום מאוד בודדים. ואם כבר פנו אליך, על הדרך הם יגייסו עוד חבר לספייס שלהם. כי היום כולם חוזרים לעבודה מול הטלוויזיה, הכול היום בוואטסאפים, בבנקים, הכול זה דיגיטציה. לא רואים אפילו את הפקידי בנק.

דורית (1:49:31) היום כבר גם מזמינים במשלוחים, גם לא רואים את המוכרים בחנויות. כאילו, באמת נהיה בודד. אז כשאתה נכנס להם לחיים, ומכניס להם את התקשורת הטובה, את הזמינות, את הסדר, זה מרים אותם גם כבני אדם, ואני מרגישה את זה, וגם המהלכים מצליחים. חריצות, חריצות, חריצות. ולבחור אנשים טובים איתך.

אלון (1:49:55) לגמרי. אימא שלי, תודה רבה.

דורית (1:49:58) תודה, חמוד.

הפרק הוקלט, צולם ונערך באולפן הבונקר ברמת השרון. רוצים פרק כזה משלכם? המחירון · מדריכי ההכנה