הילד משכונת התקווה: ככה אבא שלי יצא משכונת מצוקה לקריירה כמהנדס

פתיח

אלון (0:00) אוקיי, שלום, וברוכים הבאים לעוד פרק של צומת 20. ובפרק של היום נארח אדם מאוד מיוחד ומאוד קרוב לליבי, שזה אבא שלי. ונעבור על סיפור החיים הבאמת מרתק ומעורר השראה שלו. אנחנו נדבר על ערכים, על משפחה, על אלוהים ועל צמתים שמתפצלות בדרכים שבאמת כאילו הם יצאו מתוך סרט של הוליווד, עם אנשים בדרך שיצרו נקודות תפנית מאוד משמעותיות והרבה דחיפה קדימה, אמביציה ואמונה בדרך של אבא שלי. הרבה מהסיפורים ששמעתי אני לוקחתי לפני זה. אנחנו כבר מכירים מעל 20 שנה, והרבה מהסיפורים נחשפו כאן.

אלון (0:40) לראשונה, לפחות מבחינתי, ולמדתי המון. אז באמת, קחו דף, קחו עט, תרשמו נקודות, כי יש פה המון המון מה לקחת. ובלי עוד הקדמות מיותרות, צומת 20, אנחנו מתחילים.

הפרק

אלון (0:53) טוב, אז האורח שלנו להיום, כאן בצומת 20, זה אורח מאוד מיוחד, ושמו ניסים עזרא. הלוא, אבא שלי.

ניסים (1:44) בוקר טוב, הבן שלי האהוב.

אלון (1:46) בוקר טוב. איך אתה כבר מרגיש בבית, כאן בבונקר?

ניסים (1:49) מרגיש נהדר, אלוני, בחברתך תמיד, בכל מקום שלא יהיה בעולם, בקוטב, באפריקה, באולפן. אני אוהב אותך מאוד, אני מאוד מעריך אותך.

אלון (2:01) אבא שלי.

ניסים (2:02) ואני גאה בך.

אלון (2:03) תודה, אבי. מעריך. טוב, אז אנחנו כאן היום נפגשים באופן קצת שונה. רגיל להיפגש בארוחת שישי, עם סלמון, סלטים, אווירה. פה אווירה קצת אחרת, יש לנו פינוקים אחרים. והיום אני רוצה, בתור אחד שעבר הרבה, ראה הרבה אנשים, חווה הרבה מאוד נקודות שונות בחיים של פרספקטיבה, לשמוע ממך את הדברים שעזרו לך לקבל החלטות בחיים, להתקדם, מילד בשכונת התקווה לאלוף משנה, למנכ״ל בחברות מאוד מאוד בכירות, ליועץ של, גם, דברים שאנחנו ניגע בהם גם, פרויקטים במיליארדי שקלים.

אלון (2:40) אז בוא תתחיל רגע לחבר, עם מי שלא יודע, מי אתה? מה אתה, ניסים עזרא?

ניסים (2:47) היום אני אבא של אלון. אתם יודעים, בלב יש שני חדרים. אלוהים ברא בלב שני חדרים. יש חדר המתנה שבו נמצאים שישה ילדים, ויש את החדר השני שהוא שיחה אישית. אז היום אתה נמצא לבד בחדר השני בלב שלי, ולכן תשומת הלב מוקדשת רק לך, אבל יש שישה מופלאים נוספים, שהם, כל אחד בא לחדר, יוצא מחדר ההמתנה לחדר השני בלב שלי. מי אני, ניסים? אני ילד משכונת התקווה, שבא ממשפחה של אנשים נכבדים שבאו מבגדד. אבא שלי בא מאצולת הנדל״ן בבגדד. סבא שלי היה איש מאוד עשיר, היה לו מעל 200 נכסים בבגדד.

ניסים (3:34) אימא שלי באה מהצד הרוחני, הצד של החכם יהודה פתיה, שכתב 38 ספרים, בהם ספרי קבלה. ולכן אני מקבל את הגנים גם מהרוח וגם מלעשות רוח.

ניסים (3:52) וההורים הגיעו מבגדד, מחליפה ועניבה, ועלו למטוס, עזבו בית מאוד עשיר, מאוד יקר, נטשו, והגיעו להתרסקות על קרקע המולדת, לשכונת סקיה א', במעברה באור יהודה, בגשם סוחף, באוהל, עם בוץ, עם שירותים משותפים, עם עוד 50-100 אנשים. הקליטה הייתה לא קלה, אבל יש להם את החיים, ולכן הם קיבלו את החיים שלהם, לעומת יהודים של אירופה שנהרגו בשואה. ולכן הקושי הוא הכול יחסי. הקושי שלהם היה יחסית סביר, וסבא שלי התעשת מהר, עבדאללה חנגלי עזרא, זכר צדיק לברכה.

ניסים (4:44) הוא תוך שנייה עשה מניין, הקים בית כנסת, ויאללה, חבר'ה, תפסיקו לבכות.

אלון (4:49) מה אתה אומר? כן.

ניסים (4:50) יאללה, בוא תקתק, קדימה, נגמר, ויאללה, בלי להתבכיין, אין שירותים בשירותים. הוא סיפר לי שבבגדד הם צבעו את הרצפה של החצר באדום לזכר הדם של היהודים שנהרגו בשואה. ולכן הוא מהר מאוד התמקם. אימא שלי, שבאה מבית יחסית עני, היה לה קל, כי היא עברה ממעברה למעברה. אבא שלי, שבא מילד עשיר, הוא אמר לי, הדבר הכבד ביותר שהרמתי זה עץ ציפורן מזהב. נתנו לו טוריה, תשתול פה עצים, אז זו התרסקות. אני מאוד אוהב אותו, וכמה שעובר הזמן, יש לי פרספקטיבה על החיים שלו,

ניסים (5:32) ואני רואה את הקושי שהיה לו. ואני למדתי ממנו הרבה דברים בחיים, עזרא חיים זיכרונו לברכה וסביחה עזרא זיכרונה לברכה, שתי דמויות שעיצבו אותי, ובעצם הם עשו לי את ההחלטה הראשונה בחיים.

אלון (5:47) מה?

ניסים (5:48) הם הביאו אותי לעולם.

אלון (5:49) אה, יפה.

ניסים (5:50) אם הם לא היו מביאים אותי לעולם, לא הייתי קיים. זאת אומרת, ההחלטה הראשונה שלך בחיים היא לא בידך. אתה לא מחליט מתי להיוולד, למי להיוולד והיכן להיוולד. אתה יכול להיוולד ילד סיני, לקום בבוקר, ארוחת בוקר ג'וקים. אתה יכול להיוולד ילד צרפתי, לאכול צפרדעים. ואתה יכול להיוולד ילד יהודי, לאכול פיתה עם מרגרינה, אבל דברים כשרים. אז זה לא בידך הדבר. מכאן והלאה הכול תלוי בך. למרות שאומרים שהגורל נקבע מראש והרשות נתונה, הלוא יש פה ניגוד. הגורל של בן אדם נקבע מראש.

ניסים (6:31) ואיכשהו קיבלת גנים מאבא שלך, אז אתה גבוה, נמוך, שמן, רזה, מקריח, בעיות בכבד.

אלון (6:39) למרות שאת הגובה לא קיבלתי מאבא שלי.

ניסים (6:41) קיבלת את כל האהבה שבעולם. אם הייתי רוצה להעניק לך משהו, ויש בך אותו, זה את הרגישות לאנשים אחרים, ויש בך את טוב הלב, אלון שלי, ויש לך רגישות. ויש לך חיוך מדהים, ואני אוהב אותך מאוד.

אלון (6:57) והוא לא משוחד, חברים. לא, ממש. תודה, אבא שלי, גם אני אוהב אותך.

ניסים (7:01) אז ההחלטות הכבדות בחיים בעצם, בן אדם הוא לא מקבל. הוא לא מקבל מתי להיוולד, הוא גם לא מקבל מתי הוא ימות. אתה לא יודע, אתה בן אדם. יש פולנייה, חולה, חולה, חולה, בסוף אלמנה.

ניסים (7:16) ויש אנשים שהם בריאים, פתאום, חס ושלום, כמו ויליאם הסנאטור האמריקאי שהיה תומך ישראל, פתאום עורק אחד התפוצץ, נגמר הדיון, והוא לא היה חולה. באמצע הכול בידיים שלך, מכאן והלאה. ברגע שנולדת, עכשיו יש לך תהליך קבלת החלטות שהוא מתקדם בהתאם לכישורים שלך, בהתאם לניסיון שאתה צובר וגם בהתאם לסביבה שלך. אני כתבתי לעמית ארז, הנכד המקסים שלי, הבן של מושיקו ומורן, שעשרה אנשים קובעים לך את החיים, בין השאר. זה עשרה החברים הכי טובים, שאתה מספר להם סיפור, יצאתי עם בחורה, ואומרים לך, עזוב אותך,

ניסים (8:00) מגעילה הזאתי, לא איזה חתיכה. והעשרה האלה נותנים לך יועצים, הם היועצים הקרובים שלך, שנותנים לך את בניית הדימוי העצמי. לכן, אתה צריך ללכת עם אנשים טובים, עם יועצים טובים, להיות בחברה טובה, שייתנו לך עצות טובות לחיים.

אלון (8:19) נכון.

ניסים (8:19) אתה בונה את עצמך מגיל אפס, לאט-לאט אתה מקבל החלטות, צעד ראשון, ליפול או לא ליפול, צעד שני, אז אתה מחליט, אתה יוצא לקורס טיס, כן או לא, הולך לטכניון, כן או לא, מתחתן, כן או לא, מביא ילדים לעולם, עוצר הריון, מקבל הריון, המון דברים שאתה עושה, החלטות שזה במעלה הדרך של החיים. כמובן שככל שהחיים יותר ארוכים, יש לך יותר התנסויות, יש לך יותר ניסיונות, יש לך גם יותר מעידות. כי אם אתה נופל פעם ב-70 שנה, אז אתה נפלת פעם ב-70 שנה, סטטיסטית. אבל אם מישהו נופל בגיל 18 בצבא,

ניסים (9:01) אז הוא לא יהיה אבא, והוא לא יהיה התנסויות של אבא, הוא יהיה צדיק עולם, שהוא היה חייל בצבא ההגנה לישראל, נכון, הוא נתן את החיים שלו למען המדינה, אבל הוא לא יצבור ניסיון של אבא, סבא וכיוצא באלה. אפילו הרבי מלובביץ', שהוא צדיק גדול, הוא לא היה לו ניסיון של אבא, הוא לא היה אבא. אתה אומר, וואלה, צדיק, בן אדם עשה שליחות ענקית לעם ישראל, והנה הוא לא זכה שיקראו לו אבא. אפילו לא פעם אחת. למה? הגורל נקבע מראש, והרשות שלו נתונה להיות אבא, במרכאות, של אלפי תלמידים ושלוחים בכל העולם.

ניסים (9:42) להקים רשת ענקית, והוא הנציח את עצמו יותר מאשר 12 ילדים שהיה לו, אם היה לו. לעומת זאת, רבין, ראש הממשלה, זיכרונו לברכה, הוא נהרג בצורה שונה מאשר הוא ציפה שהוא ימות. הוא יכול למות מהתקף לב כמו כל אחד מראשי הממשלה שעברו גיל מסוים, אבל הוא נהרג על השלום שהוא רצה לעשות, ובעצם בסוף החיים שלו נתנו לו הילה. זה שהוא נרצח זה כואב, אבל זה שהוא לא מת נתן לו מעמד חזק יותר מאשר הוא היה מת. לכן הרשות נתונה, הגורל שלו נקבע מראש. באמצע, צריך לעשות טוב והכרת הטוב.

אלון (10:33) מדהים. וואי, אבא, וואו, ממש יפה. אז בוא נחזור אליך, שאתה נולד להורים שלך, חיים וסביחה, ומה בעצם הקלפים שלך ביד? איפה אתה גר, איפה אתה גדל?

ניסים (10:47) הקלפים שלי ביד, קודם, שאני זוכר את עצמי ילד בכיתה א' בשכונת התקווה. כבר היה לי שתי מקורות של עוצמה. אבא שלי היה מאוד חכם, מאוד מסודר. הוא היה מחסנאי ראשי בחברת אמקור. הוא עשה את האקסל הראשון בחיים שראיתי.

אלון (11:06) די, באמת?

ניסים (11:07) כשהייתי בכיתה ג', הוא העלה אותי על סולם באולם המחסן הראשי של חברת אמקור. הוא הראה לי איך סופרים מקררים. עד עכשיו היו סופרים אחד, שתיים, שלוש, והוא צייר משבצות XY, ABCD, 1, 2, 3, שם מקרר על כל משבצת, והיה לו כמו אקסל, והוא סופר 33 כפול 42 פחות 3, נגמר הסיפור. הוא הראה לי איך הוא בחוכמתו מייעל את העבודה שלו בחברת אמקור. אבל אני גדלתי בתקופה שהייתה קשה לעולים החדשים מארצות המזרח, שבעצם הוא עיצב תפקיד של מנכ״ל, מנהל מחסן ראשי באמקור, אבל כשלא הייתה עבודה פיטרו אותו והביאו מקורב שמתאים להנהלה.

ניסים (11:56) ואז כל השידור שלו היה אליי, תראה מה זה החברה שבאו מאירופה, מה עושים לעיראקים החכמים. ואז אני יצאתי עם בחורה אירופאית והיו לנו התנגשויות רעיוניות. אתה מבין שאתה אומר, וואלה, למה הוא כועס? אבל הוא כעס כי הוא הרגיש שדוחקים אותו מהתפקיד בגלל רקע, מוצא, סדר עדיפויות, אבל הוא בנה את כל התפקיד. התסכול בבית היה מאוד נורא, במיוחד שלא הייתה פרנסה. אני זוכר את אבא שלי יוצא עם אופניים בגשם, זה על ההפוטה, אתה רואה סביבונים בשלוליות.

ניסים (12:32) הוא יוצא מהבית עשרה מטר, הוא כבר כולו מים. ואני אומר לו, אבא, למה אתה נוסע לעבודה בגשם? הוא אומר, אם אני לא אסע, יפטרו אותי. מי ייתן לכם אוכל? הייתה לנו מצוקה, אבל לא הייתה לי מצוקה. המצוקה הייתה כלכלית, אז אכלת לחם עם מרגרינה, טיפה מלח, והחברים האחרים הביאו לחמניות יפות עם בזיליקום. הייתה קייטנה שקיבלו שוקו ולחמנייה ונרשמו, ואני הייתי הילד שמחלק שוקו ולחמנייה לכל התלמידים, בתפילה שמישהו לא ירצה, ויישאר לי שוקו ולחמנייה.

ניסים (13:09) אז אם אני רוצה להיזכר בחיים הטובים היום, אני עושה הליכה, עוצר במכולת, וקונה שוקו ולחמנייה, ומתענג עליהם כאילו שזה סטייק אנטריקוט בבישול רך של ארבע שעות. ואם בא לי לאכול שיפודים בבוסי, כשהייתי ילד בגיל 12, והייתי עובר דרך המקום ומריח את השיפודים, אין לך אפשרות לקנות. החלטתי ללכת לשוק התקווה, ילד בגיל 12 בגובה 4 אבטיחים בערך, רואה טנדר מלא אבטיחים, ואומר לרוכל, תן לי לפרוק לך את הטנדר. הוא אומר לי, יאללה, ילד, לך. אני אומר לו, בחייאת, תן לי לפרוק.

ניסים (13:48) אני פורק את הטנדר, כולי מזיע, מקבל מצלצלים ביד שלי, הולך איתם לבוסי, יושב על השולחן, מזמין שיפוד כבד עוף, קבב, פרגיות, גומר, לא משאיר שקל.

ניסים (14:04) עושה גרפס עם קולה ואומר, וואלה, איזה כיף לי. כי אתה בסוף עושה את ההחלטה בחיים שאתה רוצה לאכול במסעדה ולא לעבור ולהידלק על הריח, אז אתה אומר, אוקיי, אם אני רוצה להגיע למטרה שאני אוכל ארוחה כזאתי, אז שווה ללכת לשוק התקווה, לעבוד שלוש שעות, לפרוק אבטיחים, בשביל חצי שעה הנאה. זאת אומרת, לא היה חסר לי כלום. ואם בגיל 12 הבנתי מאבא שצריכים לעשות עזרה בבית כי אין אפשרות, אז החלטתי ללכת לעבוד בגיל 12 בפרוות. אתה מבין מה זה? ילד בכיתה ז' נוסע באופניים.

אלון (14:42) ספר לי, אני מכיר את הסיפור הזה. תן שנייה פירוט מה זה אומר פרוות, כי זה נשמע בוטיק, לא?

ניסים (14:47) לא, זה נשמע בוטיק, זה יפה. בשביל להביא פרנסה הביתה, ופשוט להביא כסף הביתה, לא רק לאכול, להביא כסף הביתה. עבדתי כל יום, משתיים בצהריים עד עשר בלילה.

אלון (15:02) וואו.

ניסים (15:03) בכל חופש, מזל שאני יהודי דתי שלא עובד בשבת, אז לא עבדתי בשבת. הייתי נוסע באופניים או בקו 16 לפסאז' פינסקר אלנבי, הייתה שם חנות פרוות, שבעצם מקבלים, בהתחלה אתה מקבל חביות בגובה מטר, כחולות כאלה, בתוכן יש מלא שפנים, כבש פרסי, זה נקרא ברייטשוואנץ, יש מינק, יש כל מיני סוגים של פרוות, שהן נמצאות בתוך חומצה, שמגיעות מאפריקה במשלוח, ואתה צריך להוציא אותן, לשטוף אותן מכל הסירחון. מזל שאני לא מריח טוב.

אלון (15:40) ואת זה אתה עושה, מה, בגיל 12?

ניסים (15:41) בגיל 12, כיתה ז'. ולקחת אותן, לייבש, לתלות, ואז...

אלון (15:47) זה כבד בטח גם.

ניסים (15:48) לא, לא כבד. זה ברייטשוואנץ, זה כבש פרסי באורך כזה קטן, שמורידים לו את הראש, את הרגליים, וגוף בגודל כזה, ואז מחברים אותם אחד ליד השני לפי כיוון השיער, ואז לפי הברק, ואתה יוצר בודי, ואת הבודי הזה אתה שם על השולחן של שתי מטר על שתי מטר, שם עליו קרטון, ועם סיכות, דופק קרטון עד שהיד שלי נהיית כחולה, ושלא הייתי מגיע, הייתי עולה על השולחן ודופק את הסיכות שהשיער של הפרווה ישכב. אחרי כמה ימים אתה מוציא את הקרטון, מבריש את השיער, ואז אתה מביא אותו לגזרנים שיגזרו לו את הצורה של הפרווה.

ניסים (16:29) ילד בגיל 12, אולם עבודה אפוף עשן, מנחם, פולני, הוא הגזרן הראשי, מאיר המרוקאי מקריית גת הוא הגזרן השני, ואני ניסי, ילד בגיל 12 שמכין להם את הפרוות. והייתי, מה זה שמח.

אלון (16:48) בזמן הזה, כמה אתה בערך מקבל לשעה? איך זה היה עובד?

ניסים (16:51) היה שטר של 50 לירות, בחור ובחורה, אני זוכר את זה. הייתי מקבל 6 כפול 8 ועוד 2 שקל מתנה. והייתי, מה זה מבסוט. ומשם...

אלון (17:03) אבל שנייה, תרגום להיום, כמה זה בערך... מה אתה קונה עם זה? עם 8 לירות או 6 לירות?

ניסים (17:09) קשה לי להגיד, קשה לי להיזכר במספרים, אבל נגיד ש-200 שקל זה כמו 5,000, 200 לירות היה כמו 5,000 שקל לחודש. ואז עשיתי החלטה, כל החברים שלי בבית הספר קנו טוסטוסים ואופנועים, אני עשיתי החלטה להמשיך לנסוע באופניים ולחסוך את הכסף. הייתה לי מטרה לגור מחוץ לשכונת התקווה. התחלתי לחסוך כסף בשיטת אבא שלי, שהוא היה די חסכן, אבל הוא עשה את זה בריבוע, שזה עלה לנו קצת, כי הוא חסך ממה שאין. החלטתי לחסוך כסף, ובגיל 24 באתי עם ערימת פנקסים לקנות בית

ניסים (17:50) ששווה היום מיליון דולר, בחולון. ילד בגיל 24, והקבלן היה בשוק. הבאתי לו את כל החסכונות שלי. עבדתי 12 שנה, יעקב עבד יותר, בלאה ורחל, 14 שנה ביחד. אני עבדתי 12 שנה, שיהיה לי כסף יחד עם משכנתא, והלוואה של אימא של מרגלית, זיכרונה לברכה, הכרת הטוב, שולמית, שהיא התחילה להלוות לי כסף לתכולה של הבית. ואז באתי לבית חדש בגיל 24, דירה בחולון עם גג של 150 מטר, הסתלבט על החיים. אבל מה? עשיתי החלטה שאני לא רוצה לגדל ילדים בשכונת התקווה, בסביבה שהיה אז חרקות

ניסים (18:38) ופושעים, וזרקו רימון על השכן שלי, הוא פגע בעץ גויאבה, נפל לי ליד הראש, 20 סנטימטר מהראש שלי, רימון בלי נצרה, לא התפוצץ.

אלון (18:48) וואו.

ניסים (18:49) זה הגורל? נקבע מראש. אני לא החלטתי שהנצרה תקפוץ והוא לא יתפוצץ. קמתי בבוקר וראיתי רימון במרחק, קיר פלסטיק מהראש שלי. זה הסביבה שגדלתי. והייתי קם בבוקר, אומר לי, אימא שלי, אימא, תקשיבי, שמעתי כל הלילה, חלמתי יריות. אמרה לי, מה חלמת, ניסי? בוא תראה בחוץ, בוא תתעורר, בוא תראה בחוץ, משחיורים על עזיזו השכן מעל החלון שלי, ואני רואה את הנוטבים למחרת ואת הכלים ברצפה. אבל היה לי את המתנה מאלוהים להיכנס לתוך בועה, לתוך בועה משלי,

ניסים (19:24) להחליט, אני, לא מעניין אותי הסביבה. אני שם בועה, אני חי בבועה, אני קם, מתפלל לאלוהים, לומד, עובד, יושן, חוזר לבועה. לא יוצא מהבועה, לא יוצא לדיסקוטקים, לא יוצא עם כל הכיתה לבלות, לא יוצא לרחוב. למעט כדורגל, שהייתי משחק עם יחזקאל אסלן, אחד מ-11 ראשי העולם התחתון, שהיה שורק לי כל פעם, אומר לי, יאללה, בוא נשחק סטנגות. ואיזה, ניסים, אתה, יאללה, בוא תעשה איתנו שוד, אם יש לך שכל. אמרתי לו, עזוב, חזקאל, בוא נשחק סטנגות, תפסיד.

ניסים (20:02) והוא היה אוהב אותי מאוד, וראיתי גם בו דברים טובים, בפושע ענק. היה בו גם דמויות של חסד, דמויות של טוב שהתחברתי אליהן, אבל אלוהים נתן לי את השכל ואבא שלי את האזיקים ביד, לא לצאת ביום שישי לראות חרקות ולא לעשות. להפך, אבא שלי הושיב אותנו בבית ולימד אותנו ערבית, על הבית, שתי מטר על שתי מטר חול, מה אתה אומר? על הדלת של הבית, הוא התחיל לקרוא לנו אליף, בא, תא, ת'א, ג'ים, ח'. ניסים, לא צריך אנגלית, אנחנו במזרח התיכון. אה, יפה. אתה רוצה לדבר ערבית.

ניסים (20:44) אז אחי ואחותי ישבו שעתיים והתפזרו, ואני ישבתי עם אבא שלי, למדתי ערבית, ועד היום אני מתחזק את הערבית. כשאני בכביש, אני רואה שלטים, אני קורא את הערבית.

אלון (20:56) אתה זוכר?

ניסים (20:57) ברור. והמחמאה הכי גדולה, הייתי בבחריין עכשיו, לפני שנה, עם הנציג של דוד פתאל לקנות מלון, הייתי יועץ שלו, והתחלתי לדבר ערבית עם הבחרייני. אז הוא אמר לו, מזל שבאת עם מהנדס מקומי, אנחנו מדברים שאפשר להבין. זה אחת המחמאות. וואו, מדהים. אז הנה אנחנו סוגרים מעגלים, ואתה רואה את ההחלטות של אבא שלי, דוגמה, ללמד אותי ערבית. אבל ההחלטה הגדולה בחיים שלי, הענקית, דווקא קיבלתי מאימא שלי, שהיא הלא-משכילה. אימא שלי באה ממשפחת רבנים, רבנים תפרנים, לא כמו היום שהם חרדים לעצמם.

ניסים (21:35) אלא הרב יהודה פתיה היה כורך ספרים בשוק של בגדד בבוקר, ובערב היה מקבל אנשים להגיד להם את הגורל, לפתוח להם בספר תורה. זוג שרוצה להתגרש, היה עושה ביניהם שלום, היה נותן הרצאות. הוא לא היה חי מנדבות, הוא חי מעבודה, הוא התפרנס מעבודה. 38 ספרים, ביניהם גם ספר בדיחות, משלי בגדד.

אלון (22:04) מה אתה אומר?

ניסים (22:05) וספר רוחני על גלגול נשמות, מנחת יהודה ורוחות מספרות. אלה דמויות שאני הלכתי איתן. ואבא שלי, שהוא היה דמות מאוד טובה, כאבא שאמור לתת לי את האהבה ואת העוצמה, היה לי איתו קשיים, אבל כשאתה יוצא החוצה בזום אאוט עם השנים, אתה מבין את הקושי שהוא התמודד איתו. והיה לי את המזל מאלוהים שהיה לי את אימא שלי, שהיא אמרה לי, אתה לא הולך לעבוד, אתה תהיה מהנדס. מאיפה זה בא לה? From nowhere, אינתה בציר מוהנדס. למה היא אמרה לי את זה?

אלון (22:43) מתי זה? באיזה גיל?

ניסים (22:45) עשר.

אלון (22:45) מה אתה אומר?

ניסים (22:46) הייתי יושב ומצייר, אני הייתי החביב של אימא, ואיך אימא נותנת אהבה לילד בשכונת התקווה שאין מה לאכול, אין בגדים, הבגדים זה עם חורים בתחת, שאתה תופר לך בד שלא רואים, כמו פרפר, אתה מדמיין, ונעליים שאתה קונה עם שתי מידות קדימה.

אלון (23:05) שתגדל אליהן.

ניסים (23:05) שיהיו, אתה גדל לתוכם. יש לך חוויה, אתה מטייל בתוך הנעל, אתה

אלון (23:09) הולך.

ניסים (23:10) אתה מבין?

אלון (23:11) כן.

ניסים (23:11) מה האהבה הגדולה ביותר שקיבלתי מאימא שלי? שתי דברים. הייתה מביאה כבד עוף מהשוק, צולה לי, עושה לי פיתה, מושיבה אותי, עמבה, חומוס, פטרוזיליה, בדל הכניסים תאכל. וכשהייתי בורח מהבית, כשהיה בבית התנגשויות ולא יכולתי לעמוד בזה, הייתי בורח לגן התקווה, יושן על הספסל, בספסל ליד מעשנים, בקבוקים שבורים, חשיש, ואני יושב על הספסל, לא יכול לשמוע את הצעקות בבית, את האיום של אבא שלי שהולכים לפטר אותו מעבודה, והתסכול, המסכן שלי, שהוריד על אימא שלי, שהייתה ציפור כלואה איתו.

ניסים (23:57) הייתי בורח מהבית, וב-2-3 בבוקר הייתי שומע, ניסים, ניסים, הבאתי לך סנדוויץ', בוא הביתה. אימא דואגת, אימא אוהבת. הפיתה שלה הייתה הכי. אבל כשישבתי וציירתי לה, הייתי יושב ומצייר לה ציורים. הייתי עושה לה שני דברים שהיא אהבה. כשהיא הייתה מתרגזת על אבא שלי, הייתי שר לה בערבית שירים שהיא אוהבת.

אלון (24:23) מה אתה אומר?

ניסים (24:24) אני אוהב לשיר, כן. ויש לי זיכרונות מדהימים. לימים, שהייתי בצבא, הייתי בורח איתה לנהריה, כל הדרך נוסעים, שרים, צחוקים, באים הביתה, דיכאון. וכשראתה אותי מצייר את המקרר, מצייר זה, שמה לי דיסק-און-קי במוח, שמה לי לייזר, לך על הלייזר הזה, אינתה בציר מוהנדס. וואלה, אצל העיראקים שבאו, אתה יודע, היה נוחת מטוס מעיראק, הם אומרים, בואו נראה מה הגיע. ארבע מהנדסים, שמונה רוקחים, ארבע רואי חשבון, כולם אצולה. כל ההנהגה הכלכלית של בגדד הייתה יהודית.

ניסים (25:03) מנהל שדה התעופה של בגדד, אבא של חבר שלי רונן סטי, מנהל הדואר, מנהל הרכבת. כל הדמויות האלה תקשרו עם האנגלים באנגלית, הלוא בעיראק היה מנדט אנגלי. המוסלמים לא ידעו אנגלית, אז היהודים היו בעמדות הכלכליות הכי חזקות, והם החזיקו את הכלכלה של עיראק.

אלון (25:23) מה אתה אומר?

ניסים (25:23) ברגע שנוצר שם תהליך של ציונות ונגד הציונות, ואתם אזרחים בגדדים, ואל תלכו, וכן תלכו. ברגע שיהודים החליטו שהם הולכים, אז הם זרקו אותם בלי כלום. ואימא שלי, שבאה בלי שום השכלה בעצם, היא הייתה תופרת, אומנית. הייתה תופרת, הייתה הולכת מבית, מאיפה היכולת שלה הרגשית והאינטלקטואלית? בתור ילדה יתומה שלחו אותה לבתים של עיראקים עשירים, שהיא הייתה באה להם לבית שבוע, ותופרת לכל האנשים בגדים, תופרת להם וילונות, נותנים לה אוכל ונותנים לה בגדים בסוף השבוע.

ניסים (26:05) והיו מדלגים אותה מבית של עשיר לבית של עשיר לבית של עשיר. היה לה אושר ענק, והיה בתוך מצוקה כלכלית, במיקרוקוסמוס שלה. והיא נתנה לי את האושר, את ההרחבה, את הטוב לב. חבל שלא לקחתי ממנה את היופי, זה לקחתי מאבא שלי, מה לעשות, אלה החיים, לא הכול מושלם, הייתה לבנה, עיניים ירוקות, זיכרונה לברכה. אז היא שתלה לי במוח, אינתה בציר מוהנדס, ובעצם ההחלטה להיות מהנדס, היא באה מאישה שידעה לכתוב חמש אותיות בחיים,

ניסים (26:43) סביחה. הייתה כותבת את זה כאילו שזה מארק שאגאל מצייר על איזה לוח, הייתה אומרת לי, אתה רואה, כתבתי לבד סביחה. אימא, בואי נלמד... לא, לא, עזוב, אין לי כוח. והיא עשתה החלטה מאוד חשובה בחיים. היא שמרה על התא המשפחתי. היום אתה רואה זוגות, תוריד את הזבל, לא מוריד את הזבל, לא הורדת את הזבל, אתמול, מתגרשים. אם בכלל התחתנו, כן? נכון. חיים עשר שנים ביחד. אז למה להתחתן? אז אימא שלי, עם כל המצוקה, היא עשתה החלטה. היא לא מפרידה את המשפחה, היא שומרת על הגוזלים שלה, באש ובמים, גם כשתהיה אישה שמדוכאת, אני לא אפרט, אבא שלי, המסכן שלי, מהתסכול של העבודה, היה מוריד על הראש שלה.

ניסים (27:29) ומצד שני עשיתי החלטה אחרת. החלטתי לא לנסוע לארצות הברית ללמוד תואר שני, שהרמטכ״ל מוטה גור כתב שש שמות מתוך אלפי אנשים שהגישו מועמדות בתוך שנתיים, והצבא הוציא פעם בשנתיים שישה אנשים ללימודי תואר שני בארצות הברית, טייסים, פצועים, בלי רגליים, אנשים שהיו בשבי, לוחמי קומנדו, וניסים עזרא משכונת התקווה. ואימא שלי אמרה לי, אל תעזוב אותי, אני צריכה אותך. אמרה לי מילה אחת בעיראקית, לצייבני, אל תנטוש אותי. ואני החלטתי להחזיר לה את הכרת הטוב, שהגנה עליי כשהייתי קטן. הייתי כבר סרן בצה״ל, מהנדס,

ניסים (28:23) תואר שני בארצות הברית, נרשמתי, עשיתי מבחני טופל, GRE, הילדים שלי כבר למדו אנגלית, אשתי הייתה מוכנה נפשית לנסוע, אימא שכבר בנתה שנוסעת איתנו, אמרתי לאימא שלי, את אומרת לי כן, אני נוסע? את אומרת לי לא, אני לא נוסע, אני אתן לך פנקסי צ'קים, כסף מזומן, מוניות. היא אמרה לי לא, אני רוצה אותך לידי.

ניסים (28:52) לצייבני. והיום ילדים עוזבים הורים בבתי אבות, נוסעים לשנה לחוץ לארץ או לשנים, במיוחד שזה בן יחיד. למשפחה אירופאית, זה בן אחד או שני בנים. וההורים שגידלו ילדים, הילדים לא נמצאים, מדברים איתם בזום פעם ב-, זה לא כיף. אמרתי לאימא שלי, אני לא נוסע, ובאתי למפקד של אישה עולמית, אמרתי לו, אני לא נוסע, כמעט הרגו אותי. הרמטכ״ל אישר אותך. מי אתה יבחוץ בין שלולית מקרו בן דומן שתגיד שאתה לא נוסע? עובדה. אמרתי להם לא. ורק אלוהים בסוף רואה הכול.

ניסים (29:34) מה זה אלוהים? יש לך היום וייז, הוא אומר לך, פני ימינה, סע שמאלה, אתה היית בדרך. איזה טלסטאר שרואה אותך מלמעלה, יחד עם עוד מיליונים, הוא אומר לך, הלו, תעשה יו-טרן, קח ימינה. אלוהים הוא רואה הכול. שבוע אחרי שוויתרתי על הנסיעה לארצות הברית, קיבלתי תפקיד סגן אלוף בתור רב-סרן שנתיים, שזה היה מקובל שש-שבע שנים, ופתאום אתה אומר, וואלה, מישהו למעלה בקוסמוס, תקרא לו אלוהים, תקרא לו עציץ, תקרא לו אחמד, תקרא לו ישו, תקרא לו משה, אני מאמין באלוהים.

ניסים (30:15) וואלה. קיבלתי תפקיד שהקפיץ אותי, והייתי אז, לימים הייתי בן 40, אלוף משנה, מפקד מרכז בינוי, שהמיילסטון שהשפיע היה מיילסטון של החלטה לא לנסוע לארצות הברית ולקבל תפקיד סגן אלוף, רב-סרן שנתיים. יוסי בר, המפקד שלי, העמיד אותי על הרגליים, בן אדם ענק בגובה 1.42 מטר, שאמר, אתה תהיה ראש ענף החזקה,

ניסים (30:49) והוא הכתיב לי את הדרך להיות אלוף משנה.

אלון (30:53) מטורף.

ניסים (30:54) מטורף.

אלון (30:54) אז בוא רגע נעשה גם סיכום וגם טיפה נחזור אחורה, כי רצנו בציר הזמן. כשאתה כבר נהיה אלוף משנה, אבל לפני זה היו צמתים שבגללם הפכו אותך להיות מהנדס. התגייסת לצה״ל, לא להיות מהנדס, מה היה שם?

ניסים (31:09) אני החלטתי, לפני שהתגייסתי לצה״ל, האמת היא, אני כמו שחקן, מותר להגיד, לא בצניעות, אני לא שחקן של דמקה ולא של דוק. אני יותר שח. ולא תמיד זה מצליח.

אלון (31:21) שח עיראקי.

ניסים (31:21) שח עיראקי. אני רואה קדימה כמה צעדים, וכמו מהנדס בעצם ב-DNA, זה שאימא שלי אמרה לי, תהיה מהנדס, אולי עשתה לי שרירים ב-DNA, כמו שיש שרירים במוח, שרירים בידיים, אולי יש לך גם שרירים ב-DNA, שבעצם אתה יודע שה-DNA זה כמה מיליארדים של תאים, וההבדל בינינו זה במספר מאות. אולי יש שרירים ב-DNA שאומרים, אוקיי, אני מתקדם עם החיים ועושה, אני לומד לעשות החלטות יותר טובות. וכשאני התגייסתי לצה״ל, הייתי כבר הנדסאי בניין, מותר להגיד בציון 100, היו שניים בארץ בציון 100.

אלון (31:57) איך למדת הנדסאי בניין? אני כאילו חושב, אתה משכונת התקווה, בית בלי כסף, פרוטה. איך אתה נהיה הנדסאי? כאילו, מה התהליך הזה?

ניסים (32:06) תראה, יש לי סיפור מצחיק על מחוגה. אני קורא לה מחוגה נימפומנית. כשהייתי בכיתה ט', הייתי כוכב בשכונת התקווה, בכיתה ח'. הייתי כוכב, הכול מאה, אבל זה היה בשכונת התקווה, הייתי ראש לזאבים. ועברתי לעירוני ח' בית ספר להנדסאים עם מגמות, הנדסה, ריאלי, ביולוגיה וכאלה, וחשבתי שאני יכול להמשיך לעבוד בלילה וללמוד ביום. ואז בשליש הראשון, כל הציונים בלתי מספיק, פדיחה של החיים. אני שלא ראיתי שמונה מלמעלה, מלמטה אף פעם. ציונים שליליים, מתמטיקה, פיזיקה, ארבע.

ניסים (32:49) ספורט היה לי שמונה-תשע, אני זוכר. ואבא שלי, שערב לי בקטע, למה אתה לא עובד, תעבוד, תביא כסף, מה אתה לומד? התאים לו שאני... אתה רואה, אמרתי לך, לך לעבוד, תביא פרנסה. ואז תמיד אלוהים שולח לך מלאך. יש לי שלושה מלאכים גדולים בחיים. ראובן מסינג, המחנך שלי בכיתה ט', יוסי בר, שדיברנו עליו קודם, שהעלה אותי מסגן אלוף, מרב-סרן לסגן אלוף, ואת האלוף אילן בירן, שהעלה אותי מסגן אלוף לאלוף משנה. אלה שלושה דמויות שאלוהים שולח לך מלאכים.

ניסים (33:29) כי מלאכיו יצווה לך לשמורך בכל דרכיך. אנחנו אומרים את זה בקידוש ביום שישי. כי מלאכיו יצווה לך. אלוהים יצווה למלאכים לשמורך בכל דרכיך. המלאך יכול להיות יועץ שאתה באותו רקע חושב, הוא אומר לך מה לעשות. הוא יכול להיות אדם שרואה שאתה במצוקה, הוא מושיט לך יד, מעביר אותך בגשר, מעל מים סוערים. אבל אתה צריך להיות עם רצון, דיזייר, להתקדם ולא להתבכיין, אני שוכב, תגרור. לא, אתה צריך להתאמץ, וכשהוא רואה שאתה מתאמץ, אז יש לו רצון לעזור לך.

אלון (34:10) כן.

ניסים (34:10) אז אמרתי, אני אהיה או מהנדס או טייס בצבא, שהתגייסתי. הייתי בקורס גדנ״ע אוויר ברחוב קפלן בפינה עם דרך פתח תקווה. היה צריף של גדנ״ע אוויר. בניתי מטוסים, בניתי דאונים מבלזה, והיה לי חלום להיות טייס. בחדר שלי הייתה תמונה של פנטום, ג׳מבו, בתוך תא הטייס תמונה שלי. פנאטי לחלוטין.

ניסים (34:42) וכשהתגייסתי התקבלתי לקורס טיס, מוטי הוד כתב לי, אתה ממיטב הנוער שצה״ל מפקיד בו את הנשק הכי יקר, יעני, התקבלתי לקורס טיס, עשיתי לי את כל המבחנים. באתי לבקו״ם, לא יודע מה קרה בבקו״ם, לא היה לי שום מבחן. אמרו לי, מחזור מאי 74 הייתי, אתה עולה למשאית של גולני. מה גולני? איזה גולני? התקבלתי לקורס טיס. התחילו שם הלחצים, אם אתה לא עולה, אתה הולך לכלא. אני מהבקו״ם עד שרגא לא הפסקתי לבכות. לא הפסקתי לבכות, אין עם מי לדבר. ואז הגעתי לגולני ועשיתי מסלול של טירונות.

ניסים (35:23) המ״פ שלי, מיקי רצון, לימים סגן שר התעשייה, בעל חברת אבגד מיקי רצון, יחד עם הבן שלו, ראם, עושים פינוי-בינוי, אני בקשר איתו ממאי 74' ועד היום. הוא אמר לי, ניסים, אתה תהיה מינימום מג״ד בגולני. אמרתי לו, מיקי כפרה, אין לי טעם להיות מג״ד.

אלון (35:45) או טייס או מהנדס.

ניסים (35:49) הוא אמר לי, אני אתן לך לצאת כל שבת. הייתי מאגיסט. הוא היה לוקח אותי למארבים בוואדי שלומי עם הסגל, והייתי טירון מאגיסט, הייתי מאגיסט חיה. יריתי בשתי מאגים במקביל. תבין מה זה? היום אני לא יורה בטוטו. והוא מאוד אהב אותי, והוא נתן לי לצאת הביתה כמעט כל שבת, בתנאי שאני אשאר בגולני. ולא רציתי, ועשיתי טופס 55.

ניסים (36:15) ואיפה החיים? ואיפה האלוהים? ואיפה ההחלטות? בין שלב א' לשלב ב', אמרו שיש שבוע, או מי שרוצה קורס, מי שרוצה חופשה, מי שרוצה זה, ומי שרוצה, יש שבוע דת בקריה. אני שמעתי דת בקריה, אמרתי, וואלה, אתה יודע מה? הצבעתי, אמרתי, אני דתי. אמרו לי, איך דתי? אמרתי, תראו, תשאלו את החבר׳ה, אני... מניח תפילין כל בוקר באוהל, נכון? אמרתי, אני אגיע לקריה, אני אסתובב, אני אמצא איזה דוד, היה לי כאילו, קראתי ספר מדע בדיוני, אולי איזה דוד רב-סרן, דודה סגן אלוף, מדע בדיוני.

אלון (36:55) תמצא מישהו.

ניסים (36:56) אני אמצא מישהו. אני אסע לקריה, ושם היה צריף של הרבנות, שעליו אני אעשה לך הכרת הטוב לצריף. אני אספר לך, סיפרתי לך על זה, נדמה לי, אלון. נגיע לזה.

אלון (37:08) הצריף אני לא זוכר, אני מדבר על זה.

ניסים (37:09) אני אספר לך. ואז הלכתי לשבוע לקריה, הייתי בא לשיעור גמרא. בסדר, אני דתי ועניינים, אבל עזוב אותי מגמרא, די, לא מה העניין. הייתי יוצא לשירותים בשמונה וחצי, הולך בקריה כמו איזה הלום קרב, מחפש איזה דוד, רב-סרן, איזה דמות שאני מכיר או משהו, ואז ראיתי מישהו עם מחוגה על הכתף. אמרתי לו, תגיד, מה זה? והוא אמר, תקשיב, אני הנדסאי בניין, קראו לו עצלן. הייתה לי תאונה באופנוע, אין לי כף רגל, ואני הנדסאי במקהנ״ר.

אלון (37:45) מה אתה אומר?

ניסים (37:46) כן. אמרתי לו, ואיך אני מגיע? הוא אמר, תכתוב מכתב לקצין הנדסה ראשי ויעבירו אותך מגולני. אמרתי לו, כמה זמן לוקח? אמר לי, חצי שנה. אמרתי לו, בחצי שנה אני כבר נהיה... מיקי רצון לוקח אותי לקורס קצינים. איפה זה, קהנ״ר? אמר לי, פה, רחוב קפלן 14, קומה שנייה, תראה שם עמודים עם צינורות, תעלה במדרגות ותבקש מהמזכירה לכתוב מכתב.

ניסים (38:12) אמרתי לעצמי...

אלון (38:13) לכתוב מכתב.

ניסים (38:13) לכתוב מכתב, מכתב. אמרתי לעצמי, תשמע, דוד המלך הלך לארץ פלשתים והוא טעה בניווט, לא היה לו GPS.

אלון (38:22) לא היה לו וייז.

ניסים (38:23) לא היה לו וייז, טעה בניווט, הגיע לארץ פלשתים, ולא ידעו, אם היו יודעים שהוא המלך דוד, היו חוטפים אותו. הוא שיחק אותה מגמגם, אבל, ויוצא לו ריר מהשפתיים, כתוב בתורה, ובעטו אותו, אמרו לו, לך, מה אתה, מי אתה, מה אתה, זרקו אותו. אמרתי, אני אעשה ככה, אני אכנס לקהנ״ר, אני אגיד שטעיתי בדרך, אני אכנס למשרד שלו, ובוא נראה, אלוהים, לאן אתה לוקח אותי. הגורל, נכון אמרנו, הגורל נקבע מראש?

אלון (38:52) הגורל, הבחירות שלך.

ניסים (38:53) עליתי לקומה שנייה, מדרגות פי.וי.סי, שמאלה, עליתי, מזכירות. תת-אלוף, קצין הנדסה ראשי, בן-דב. הבנות מסתכלות עליי ככה מעל הדלפק, מה? עשיתי להם רגע, נכנסתי לבן-דב, תת-אלוף, מוריד משקפיים, מסתכל עליי. אמרתי, המפקד, אתה רוצה לעזור לי בחיים? באות הבנות, המפקד, מה קרה? הוא התפרץ. אמרתי לו, תן לי 60 שניות. הוא אומר לי, מי אתה? אמרתי לו, אני ילד משכונת התקווה, אין לי אף אחד בעולם. אתה רוצה לעזור לי? המלאך, כי מלאכיו יצווה לך.

ניסים (39:36) וואלה, אולי אשתו הייתה נחמדה לו אתמול בלילה, נתנה לו ארוחת ערב טובה, נקרא לזה. היה לו מצב רוח טוב, והוא אמר, שב. יענו בעיראקית, זיצן. יכול להגיד לי, אוף, משטרה צבאית, קחו אותו.

אלון (39:50) כן.

ניסים (39:50) 30 יום מאסר, מה? שב. ואני לקחתי את הזמן, מעלית, מה שנקרא, מהירות 200 קמ״ש. אמרתי, אני ילד משכונת התקווה, אין לי זה וזה וזה וזה. תן לי טופס לחתום עשרים שנה קבע בתנאי שאני אהיה מהנדס בצה״ל. הוא אומר לי, זה מה שאתה רוצה? אמרתי לו, כן. אני רוצה להיות מהנדס בצה״ל. אתה יכול להציל אותי. ככה. עכשיו תחשבו, הבן אדם עושה החלטה. הוא יכול להגיד, טוקטוקטוק באינטרקום, משטרה צבאית, קחו אותו לכלבוש. הוא יכול להגיד, טוקטוקטוק, יוסי רז, קצין כוח אדם,

ניסים (40:27) שאול רותם, רמת כוח אדם. שני שמות אמיתיים בחיים. שאול רותם היה מנכ״ל נמל אשדוד לימים, אלוף משנה. יוסי רז היה קצין כוח אדם. אמר להם, אני שולח לכם בחור. לקח פתק בגודל חמש על חמש, כתב לי פתק, אמר, רד ליוסי רז, תן לו את זה. אמרתי לעצמי, איך הוא התפטר ממני, ככה בקלאסה, שלח אותי. אני בא ליוסי רז, הוא אומר, תקשיב, אתה מכיר את הקהנ״ר? קרוב שלו? ואני חתול רחוב. אמרתי לו, תראה, הוא אמר לי לא לדבר. לא ידעתי מה הוא מבשל לי. הוא אמר, תקשיב, הוא מעביר אותך מגולני לחיל הנדסה במיידי.

ניסים (41:13) אני מכין לך טופס טיולים. סע עם זה לשרגא ביום ראשון. השליש היה בן ארי. מטר תשעים, שיער חלק, אשתו הייתה קצינת ח״ן ראשית. אני מגיע לשרגא...

אלון (41:27) קצינת ח״ן ראשית.

ניסים (41:27) כן, אשתו הייתה קצינת ח״ן ראשית, תת-אלופה.

אלון (41:30) יש דבר כזה?

ניסים (41:31) כן. מה זה קצינת ח״ן ראשית? כמו קצינת המגדר לבנות היום.

אלון (41:34) באמת?

ניסים (41:35) קצינת בנות, כמו קצינת בנות ראשית, הוא היה במרפסת של הכניסה של גולני בשרגא. אני בא אליו, אומר לו, המפקד, הנה, ויש לי טופס טיולים. אמר לי, תגיד, אתה קרוב משפחה של קצין הנדסה ראשי? אמרתי לו, אני לא יכול להגיד לך, אבל אני עוזב. אמר לי, מה, איך זה יכול להיות?

אלון (41:55) לא.

ניסים (41:56) באו אליי כל החברים באוהל, מה, אתה עוזב אותנו, ניסים, אני חניך תורן, התחילו לבכות, אני בוכה איתם, עוד רגע הייתי עושה החלטה רגשית.

אלון (42:06) ונשאר.

ניסים (42:06) נשאר, כי אמרו שאוטוטו מגיעה כומתה חומה. אוווווו, זה היה כאילו, אה, זה. והם בוכים, ואני בוכה, כי כל יום שישי הייתי מארגן להם משקם, קניות, בקבוקים ריקים הייתי אוסף, וזה. הייתי חניך תורן כל הטירונות.

ניסים (42:22) אמרתי, רגע, בואו נתעלם רגע מהרגש, בואו נלך עם השכל. אני עושה מסלול, אני נוסע לקריה, ואז הגעתי כהנדסאי בניין למרכז הבינוי בצה״ל, אוגוסט 1974, רצתי עד אוגוסט 1999.

ניסים (42:42) מסלול שכמו בכדורגל, ששחקן בא לאפרוחים, אבא שלו מביא אותו, קונה לו גרביים וזה, הוא נהיה מנכ״ל הקבוצה. הוא עשה את כל הדרך. ואני, הזכות שלי להכיר את כל המהנדסים בצה״ל שהכרתי, תחשוב, 25 שנה שאתה עובר, כל החברים הכי טובים שלי, כמובן שהם לא באו משכונה, מבתי מצוקה וכאלה, כולם ילדים של מהנדסים, כולם ילדים אקדמאים. אני נוסע באופניים ובני פרי לוקח אותי בוולבו הכתומה טרמפ הביתה. הוא חבר שלי עד היום, בני ויעל פרי, סגן אלוף. אבא שלו היה בהתקשרויות של משרד הביטחון, אבא שלה היה במשרד הביטחון גם בכיר, ואבא שלי היה אחלה.

ניסים (43:30) ואני הייתי אלוף משנה בסוף, עשיתי כל הדרך. אז מה, אז איך זה קורה? מכאן עוד משפט אחד, אני רוצה להגיד,

אלון (43:36) אה, כן.

ניסים (43:36) שהצבא, בעצם לילדים, תמיד אתה צריך להיתפס במשהו כמו שאתה שוחה בים ואין לך אוויר, אתה יכול להיתפס על סירת דייגים, אתה יכול להיתפס על משחתת. אני עליתי על משחתת. צה״ל, כל הצה״ל הגדול הזה היה שלי. קיבלתי לימודים בטכניון, קיבלתי תואר שני, קיבלתי תואר שני בארצות הברית, שהפכתי אותו לתואר שני בארץ, קיבלתי מעמד, האישיות שלי נבנתה, פגשתי המון אנשים, הייתי בארצות הברית, בצבא ארצות הברית, הייתי אורח של נשיא קמרון, מטעם צה״ל וגופים אחרים.

ניסים (44:15) אתה בא למקומות שהצבא, היום ניקח ילד אתיופי, או ילד דרוזי, או ילד מאשקלון, שיש לו קושי בבית.

אלון (44:25) כן.

ניסים (44:26) אז מה אתה עושה? אתה לא יכול בכוחות עצמך. אתה אומר, כי מלאכיו יצווה לך. בואו נהיה שלדג על משחתת. נשב למעלה על התורן, נשרוק לציפורים, נביא דגים ונהיה על המשחתת. והמשחתת הזאת הייתה צה״ל שבנה אותי. לכן יש לי הכרת הטוב לצה״ל.

ניסים (44:46) אתה איתי?

אלון (44:47) בטח.

ניסים (44:47) אני בורח לך בין האצבעות?

אלון (44:49) לא, אני עוקב, אני כאילו עוקב אחרי הצמתים, שבעצם בגיל, איפשהו בגיל עשר, אימא שלך אומרת לך, אתה תהיה מהנדס.

ניסים (44:56) נכון.

אלון (44:56) אתה לא יודע...

ניסים (44:58) הולך אחר כך לקרן אלייזר.

אלון (44:59) אתה לומד הנדסאי בזמן התיכון, נכון?

ניסים (45:01) נכון, אתה לומד הנדסאי לפני הצבא.

אלון (45:04) תוך כדי הבית ספר.

ניסים (45:06) נכון.

אלון (45:06) תוך כדי שאתה גם עובד בלילה.

ניסים (45:07) נכון.

אלון (45:08) ואז אתה מתגייס בכלל לגולני איכשהו. אבל יש את הסיפור עם המשאית, שקפצת במשאית, לא?

ניסים (45:15) נכון, אבל זה גם קבלת החלטה, איך אתה בונה...

אלון (45:18) איך הגעת לקריה?

ניסים (45:19) אני אגיד לך, לא. הקטע עם המשאית היה שהיה הרבה פיגועים בנהריה. שכבנו מארבים על חוף הים, ולא יצאנו הביתה חודש. וכל פעם אומרים, שבת הבאה יוצאים, שבת הבאה יוצאים, ו... ופעם אחת אמרו, תשמע, לא יצאתם חודש וחצי, יש משאית שתיקח אתכם עד עכו לרכבת, יאללה, צאו הביתה שישי-שבת. והמשאית לקחה אותנו לכיוון עכו, בכניסה לעכו היא עושה יו-טרן, כנראה קיבלו הודעה בקשר שיש כוננות, ואז מחזירים אותנו חזרה לשרגא. עכשיו, כל רמזור קופצים שתיים, כמו הרכבת מהשואה.

ניסים (45:58) כל רמזור קופצים שתיים, ואז שטרית המ״פ, המ״כ, צועק, מחלקה שתיים, להישפך החוצה. יוצא אחד עיראקי, צנח לו זלזל,

אלון (46:10) אחת, אחת, אחת.

ניסים (46:11) אני יוצא למטה, מי לא? המחלקה שתיים, אמרו לו כן, מי לא? מה קרה? אמרתי לו, כולם קפצו, אני לא מפר פקודה. אני לא עומד לדין על נפקדות. כולם קפצו מהמשאית, מעל 50 אנשים, ואני ירדתי למטה לבד, נשארתי שם השבת, והצטרפתי למארב עם מיקי רצון ביום שישי בלילה, וזו החלטה שאתה אומר, אותי לא מעניין, אני ממושמע.

אלון (46:40) וואו.

ניסים (46:41) אני ממושמע. אני לא מפר פקודה. לא אראה את אימא שלי, אני אבכה. אימא שלי כבר, אתה יודע, כשהייתי בגולני, מפעל הנרות פתח סניף נוסף מרוב הנרות שהייתה מדליקה. הייתי מגיע ביום שישי, זה לזכר הצדיק הזה, הצדיק הזה, הצדיק הזה. היא דאגה לי.

אלון (46:58) כן.

ניסים (46:59) היא דאגה לי מאוד. אבל המשמעת העצמית היא מאוד חזקה. ואני מסתכל עליי, לפעמים אחורה, על כמה צמתים בחיים, שהיו לי כמה מקומות שהייתי אמור להחליט לעשות את החיים הקלים. לדוגמה, אתה עובד במקום ויש קבלן ואתה מקבל קריצה ממישהו, תשמע, הקבלן הזה הוא מפסיד, תסדר לו בחשבונית כמה קובים.

אלון (47:25) מה שנקרא.

ניסים (47:25) מה שנקרא כמה קובים. אם הוא נתן נגיד 18 שקל לקוב עבודות עפר והוא מפסיד, נו יאללה, בואו נעזור לו קצת שיהיה 24. אני לא עושה דבר כזה כי בעצם זה לא נקי. כאילו, אני משתדל כל החיים שלי, אם תגיד מה בנה אותי, זה משמעת עצמית, זה עמוד שדרה, להיות מצפן ולא שבשבת. כי אם אתה מצפן, אתה מראה דרך קודם לעצמך. אם אתה שבשבת, אתה עף עם הרוח, כמו דרדר בערבה. כמו שהנביא אומר, יש עץ שתול על פלגי מים אשר האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת אדוני חפצו, והיה כעץ שתול על פלגי מים.

ניסים (48:20) תהילים, פרק א', פסוק א' עד ו'. אתה רוצה להיות עץ שתול על פלגי מים, שבעצם אתה לא צריך לדאוג. המים זה הרוח של אלוהים, שנותנת לך לשורשים את העוצמה. הרשע הוא דרדר בערבה, הוא קוץ עגול שרץ. הילדים שלך רואים שאתה מצפן, אתה לא יכול להגיד לבן שלך, אסור לעשן, ואתה מעשן לו מול הפנים. אסור לנסוע בשבת, אתה נוסע בשבת. אסור לגנוב, הוא שומע בטלפון, שאתה אומר לו, תשמע, סדר לו פה או זה.

אלון (48:54) סדר לו, סדר לו פה, כן.

ניסים (48:55) אז הברכה, יהיו ילדיך כשתילים, כשתילי זית סביב שולחנך. בעצם הברכה של בן אדם, שהילדים שלו נמצאים סביבו, קולטים אותו. ילדים, אני אומר תמיד לאנשים, ילדים מקשיבים,

ניסים (49:14) מקליטים ועושים פליי מתי שהם רוצים.

אלון (49:17) בטח.

ניסים (49:18) הוא אומר לך, אבא, זוכר, אמרת ככה? יא, מ, נ, י, א, ק. אמרת ככה, ותראה, אתה עושה ככה. לעומת זאת, אומרים, תראו, חבר׳ה, אני הייתי במצב כזה, והייתה לי רמת סיכון כזאתי, אתה יכול לקבל החלטה כזאתי, ואני לא עושה אותה. תראו מה קרה לשר בממשלה שהלך לעבוד עם חבר׳ה, ובשביל משכורת הוא חתם על איזה מסמך. הוא משלם עכשיו לעורכי דין. הכול זה עיניים גדולות. לכן ההחלטה שלך להיות נקי כפיים ובר לבב. אומרת התורה, מי יעלה בהר אדוני ומי יקום במקום קודשו?

ניסים (49:57) נקי כפיים ובר לבב. מה זה אומר? נקי כפיים שרואים, רואים מה אתה עושה. אבל אם אתה זומם בלב משהו רע, אתה משחק אותה נקי, אתה שם שטריימל ופאות, ואני דואג לעם ישראל, ובפנים, אם אתה לא הולך לישיבה ולא לומד תורה, אתה מסתובב ברחובות, עושה תיווכים בכסף שחור, ואתה לא בצה״ל, אז אתה לא בר לבב. אם אתה לא לומד תורה, לך תתגייס. זה נקרא בר לבב. זה שיש לך פאות, זה לא אומר שעושים אותך צדיק. לכן התכונה של יושרה, עזוב מקצועיות, עזוב חריצות.

ניסים (50:37) יושרה היא מאוד חשובה.

אלון (50:38) שגם חשובים.

ניסים (50:39) הם חשובים, אבל אם אתה לא ישר, זה לא משנה שאתה חכם. כי אם אתה לא ישר ואתה חכם, אתה מקבל עוצמות, אתה מקבל אינרציה לשקר שלך. אתה מבין מה אני מתכוון?

אלון (50:51) אתה אומר, עדיף טיפש ישר מחכם שקרן?

ניסים (50:54) עדיף חכם ישר.

אלון (50:56) יפה. ואם הוא לא חכם, שילמד.

ניסים (50:58) שילמד.

אלון (50:59) יפה. מדהים. אז בוא רגע נדבר על הקריירה הצבאית שלך. בעצם אתה מתגייס לגולני, מצליח דרך הסיפור עם הקריה שדיברנו עליו, לעבור להנדסה, להיות מהנדס. ואז אתה מתחיל ללמוד.

ניסים (51:13) כשבאתי למרכז בינוי כהנדסאי בניין, ואז הגעתי לאולם שרטוט. תחשבו שאני בא מגולני, שבוע לפני הייתי מגיסט בוואדי שלומי, כולי שרוט בידיים מהקוצים של וואדי שלומי מהפזצטות, נעליים גבוהות, נכנס בדלת של מרכז בינוי, ועדנה סטוצ'ינסקי החיילת, חייל, תסגור את הדלת, יש מזגן.

ניסים (51:41) אתה מגיע פתאום למקום אחר. מה זה מזגן? אנחנו גורל ציירים על הרצפה, אוכלים ממסטינג. אתה מגיע לעולם אחר, ואתה נכנס לאולם שרטוט, שולחנות שרטוט, וכולם מתכננים פרויקטים. חלום, חלום. ואז אמרו לי, אמרתי, מה זה הנדסאי? אז אמרו לי, תשמע, הנדסאי זה, יש מהנדס ויש הנדסאי שמשרטט לו. אמרתי להם, רגע, אבל אני לא יודע לתכנן. כבר היה ראש גדול. מה זאת אומרת אני שרטט? אני, תנו לי בניין קטן, אני אתכנן, אשרטט ואפקח עליו. אמרו לי, לא, זה לא מקובל ככה.

ניסים (52:23) אמרתי, למה באתי מגולני להיות שרטט? תחזירו אותי לגולני. דאווין, אה? משא ומתן של עיראקי, מה? אני רוצה להיות מתכנן, אני לא רוצה להיות שוליית הקוסם, אני רוצה להיות הקוסם. אז קיבלתי פרויקט ראשון. דן סטאפ סרי היה, סגן אלוף ראש הענף, הוא אמר לי, אני אתן לך פרויקט שירותים ומקלחות, פלוגה ב' בג'וליס. הפרויקט הראשון בחיים שלי.

אלון (52:50) מה אתה אומר?

ניסים (52:51) כן, פלוגה ב' בג'וליס, תשע כלונסאות, שלוש קורות, תקרת צלעות. שרטטתי עיגול וראיתי שיוצקים כלונס. בואנה, אתה מבין איזה אושר? יוצקים את הכלונס, שזה יסוד עמוק, בדיוק במקום שאני תכננתי אותו. ושמו את הברזלים שאני ציירתי והייתי המתכנן, הנדסאי הבניין הראשון שהיה מתכנן מפקח על הביצוע והבניין הראשון, עד היום הוא קיים בג'וליס, פלוגה ב'. ואז נתנו לי רכב עם נהג לנסוע, ופתאום אתה נהיה ראש גדול. ואז יש עוד פרויקט במחנה בית אל, בונקרים במחנה עופר, ללוות מתכנן, ראובן איתן, בונקרים גדולים ללוות מתכנן, ואתה הנדסאי.

אלון (53:42) וואו.

ניסים (53:43) אמרו, אוקיי, אני רוצה לצאת לקורס קצינים, תעשה מבדקי קצונה. עשיתי מבדקי קצונה, קיבלתי ציון, אני לא זוכר את המספר, אבל היה 11, הכי גבוה, מוטיבציה, עניינים. ההנחיה היא שאתה יוצא לקורס קצינים מיידי. הוציאו אותי לקורס קצינים. חזרתי הנדסאי, אין תקן להנדסאי קצין, או מהנדס קצין, או הנדסאי סמל. רמי זיו, מפקד מרכז הבינוי, נתן לי להיות הנדסאי, פרויקטור, הקמתי את אוגדה ה-194. מפקד האוגדה היה אמנון שחק, לימים הרמטכ״ל.

אלון (54:21) טוב.

ניסים (54:22) בניתי את מחנה עופר, בית אל, רמה, בית יעקב, ונווה יעקב.

אלון (54:29) ופה אתה עדיין לא קצין.

ניסים (54:30) לא, סג״ם, קצין.

אלון (54:32) אה, פה אתה עדיין, סליחה, לא מהנדס.

ניסים (54:33) פרויקט מנג'ר. אתה מבין, סחבק? אתה מבין מה זה? ולאט לאט ראו שאני על הכיפאק, וכשהגעתי לדרגת סגן להשתחרר, ביקשתי ללמוד בטכניון. שלחו אותי לענף אקדמאים בשייח' מוניס, בחורה בשם עדנה פרס, רס״רית. היא אמרה לי, חמוד, אתה לא יכול ללמוד בטכניון, קודם תהיה שלוש שנים בקבע,

ניסים (55:00) ואז נשקול ונוציא אותך ללימודים אקדמיים. ואני, אין לי כסף, תפרן, איך אני אלמד? אמרה לי, זהו, תהיה בקבע. אמרתי, אם אני אהיה בקבע שלוש שנים, נשוי ילדים. אני לא יכול ללמוד. עוד פעם, כי מלאכיו יצווה לך. אתה לא מקשיב, ניסים. אני חוזר, לא יודע, חצי שמח, חצי לא. נרשמתי לטכניון, התקבלתי, עובר במסדרון. המלאך, רמי זיו, תת-אלוף. מר עזרא, מה אתה עושה? אמרתי, המפקד, אני משתחרר. לא, לא, לא, שום מי. איזה משתחרר? בוא, בוא, בוא, בוא.

ניסים (55:36) תעלה אליי ללשכה. רמי זיו. עד היום אני איתו בקשר. אני הייתי סגן, הוא היה אלוף משנה.

אלון (55:43) וואו.

ניסים (55:44) מעלה אותי לחדר עם הפייפ שלו, שב עזרא, מה קורה? בסוגריים אני יכול להגיד שהייתי קצין בקבע, קצין בסדיר, ביקשתי רשות לתכנן בניינים בלילה, ורמי זיו סידר לי אישור מראש אכ״א. לא עבדתי בלי אישור.

אלון (56:04) כאילו לעבוד עבודה אזרחית.

ניסים (56:05) עבודות פרטיות.

אלון (56:06) כן.

ניסים (56:06) אז תחשוב שבאולם שרטוט שהייתי, הממוזג, משמונה עד חמש הייתי מתכנן בניינים של צה״ל. בחמש כולם בורחים לקפה לונדון מיניסטור, והולכים לעשות חיים. מר עזרא מוציא את הנייר שרטוט של הצבא, שם נייר של ראש העין, מתכנן וילה בראש העין משש בערב עד שלוש בבוקר. שלוש בבוקר מחפש מזרון ברצפה, פשוט נופל עליו.

אלון (56:34) וואו.

ניסים (56:34) מתעורר בשבע וחצי בבוקר, עדנה מביאה לי קפה הפוך, עדנה וחמדה, בנות, ההורים המאמצים שלי, שהם עד היום חברות שלי, מעירות אותי בשבע וחצי, רבע לשמונה. הולך לחדר קצין תורן, מתרחץ, ממשיך לעבוד. ועשיתי כסף. ורמי זיו היה מחבר לי פרויקטים גם ברוב טובו. מה אתה אומר? המפקד שלי היה שולח אותי לחברה שיתופית, לנמרודי, לבאר שבע, לקחת תוכניות, לתכנן בית ספר, לתכנן זה, לתכנן זה. עשיתי ים כסף. אבל היה כיף. ותחשוב שכולם היו הולכים לטייל לים, ואני עבדתי באולם שרטוט עד הבוקר.

ניסים (57:16) היו לי אורחות שבאות לבקר אותי, להביא לי סנדוויצ'ים. ב-12 בלילה, כל מי שהלך לקולנוע ובילה, היו עוברים דרך האולם. מה זה אהבה קיבלתי מהאנשים שלי? ניקי לדר, כולם. ואז רמי זיו אומר לי, אתה לא משתחרר. אמרתי, אמרו לי שאני חייב להיות בקבע. עצור. תשיגו לי את ראש אכ״א. ואז הוא אומר משפט שאני לא אשכח בחיים שלי. הוא אומר לו, ראש אכ״א, פעם במאה שנה אלוהים מייצר ילד כמו ניסים עזרא. פעם במאה שנה הילד משכונת התקווה בנה את עצמו בידיים, לא מעניין אותי כלום, הוא יוצא היום ללימודים, זה היה אוגוסט.

אלון (57:58) וואו.

ניסים (57:59) הוא אומר לו, הוא יוצא באוקטובר ללימודים אקדמיים. פתאום נכנס סגן מפקד סיירת מטכ״ל, אקנה קראו לו, אחרי הדור של אנטבה, אומר לו, מה העניינים? עכשיו, בסיירת מטכ״ל היה אז, כאילו מה, הוא אומר לו, תן לי, תן לי את ראש אכ״א. והוא אומר לו, ניסים עזרא בנה לנו את הפרויקטים בסיירת מטכ״ל, טה טה טה טה. תוציאו אותו ללימודים. ראש אכ״א אומר לרמי זיו שיחזור לגברת עדנה פרס, ויגיד לה שתתקשר ללשכת ראש אכ״א. אני נוסע חזרה לשייח' מוניס, למדור אקדמאי, פוגש את עדנה, היא אומרת לי, עזרא,

ניסים (58:35) מה אתה עושה פה? אמרתי לך, אתה לא יכול. אמרתי, תתקשרי בבקשה ללשכת ראש אכ״א, והוא ידבר איתך. היא התקשרה ללשכה, אמרו לה, הוא יוצא ללימודים. עדנה פרס היא הדו שלי היום באור יהודה, שכנה שלי. איזה עולם. ואז יצאתי ללימודים בטכניון. אתה קולט? איזה דבר. וזה צה״ל.

אלון (58:59) אבל זה הרבה גם דחיפה שלך. זה כל הזמן לעשות הכי טוב שאפשר. וזה להיות חרוץ, וזה גם כמו הכישורים שלך.

ניסים (59:06) אבל אומרים ביידיש צוזאמן. אתה יודע מה זה צוזאמן?

אלון (59:08) מה זה צוזאמן?

ניסים (59:09) צוזאמן זה ביחד. כמו פירמידה, קונסטרוקציה של פירמידה, שאחד מהם הוא נופל, נכון?

אלון (59:15) נכון.

ניסים (59:15) אבל השני, הם לכאורה נשענים אחד על השני, אבל זה החוזק הכי גדול. אם אתה עושה, אם אתה מראה נכונות, אם אתה מראה שאתה רציני, אם אתה מראה שאתה רוצה, אז הצד השני תומך בך. אם אתה מתבכיין כל היום, אכלו לי, שתו לי, לא אבא שלי, אימא שלי, לא מעניין אף אחד, אין רחמים.

אלון (59:38) נכון.

ניסים (59:39) אבל אם אתה אומר, אני יכול, אני רוצה, אני אתאבד על המשימה. רואים שאתה עובד בלילה, רואים שאתה ישן על הרצפה. המפקדים שלך רואים איך אתה עובד, אבל זה לא פוגע בעבודה בצבא.

אלון (59:50) נכון.

ניסים (59:51) רואים שאתה משקיע, אז עוזרים לך. אבל אם אתה אומר, אני נולדתי, אבא שלי בא עכשיו, עולה חדש, אבא שלי משתכר, אבא שלי מאתיופיה, מה זה מעניין? נגמר. עכשיו, זה שנולדת אתיופי ולא רוסי, או נולדת בישראל ולא בסין. לא רלוונטי. מה אתה עושה עכשיו עם עצמך? וזה משדר לסביבה, מי הבן אדם הזה, מה הוא שווה, איזה חומרים. בואנה, הוא יהלום. מי איזה חומרים הבן אדם הזה עושה? אז כל אחד רוצה ללטש יהלום. הוא מוכן לקחת יהלום וללטש. הוא לא מלטש פחם.

ניסים (1:00:28) ואם אתה, אני אומר גם לילדים שלי, אתם יהלומים, אבל אתם צריכים ליטוש. גם אתה, אלון, אתה יהלום, אבל אני אומר לך, אלון, שים לב לנקודה הזאתי, ואז אני מלטש אותך להיות יהלום. ובעצם הצבא נתן לי תואר ראשון. חזרתי אחרי שנתיים, סיפור מהטכניון,

ניסים (1:00:50) והייתי מנהל פרויקטים. הפרויקט שלי הגדול היה מחנה סיירים בנגב. קיבלתי לתכנן, לנהל, לא לתכנן, תחת יוסי בר, שהוא היה ראש הענף, ותחת שמאי אסיף, שהוא היה מהנדס העיר תל אביב, ראש מנהל תכנון, ועד היום אנחנו חברים לתכנן מחנה, לנהל תכנון ולנהל פרויקט של מחנה לחטיבת טנקים וסיירים. היום הוא בית ספר למודיעין שדה, וזה מחנה שהתחלתי מנקודת נ״צ עד בניין גמור, אלף חדרים, מטזים לטנקים, חוות סולריות.

אלון (1:01:26) כן, אני שירתי שם, אני יודע.

ניסים (1:01:27) מדהים. אחר כך הייתי מנהל על.

אלון (1:01:30) זה גם מהזיניות מהגש, אני אומר לך...

ניסים (1:01:31) לימים הייתי מנהל על של סיירים, שיזפון, צוקי עובדה, יחידת ניסויים חמישים חמישים, חיון, הייתי מלך הנגב, והיינו טסים כל שבוע, כל יום כמעט, הלוך חזור למחנה עובדה, נוחתים על כורכר, עם טייס מילואים שלא יודע איפה לנחות, אני אומר לו, לא, לא, לא, זה כביש, תנחת פה, כאן נוחתים. ועם משאית כיבוי שהייתה באה מאילת, מעמאס, עם אקדח ירי, שמראה לטייס איפה לנחות, והיינו במדבר. איזה הרגשה זה, זה מדהים, היום אתה נוסע במחנה סכם, אתה רואה כביש, אתה רואה מחנה, אתה רואה שער, טבור 47 כחול, אתה רואה את העצים ששתלת בט״ו בשבט

ניסים (1:02:15) בשנת 1981. שתלתי עצים שלימים נהיו מקום לביקור הורים. אתה יודע איזה כיף זה להיות מהנדס? זה מדהים. אתה רואה את יחידת ניסויים שיורה בנגב, שהייתה בהתחלה בשדמה, העברתי אותה לנגב. אתה רואה את מחנה חיון, אתה רואה מחנות בצה״ל, והילדים שלך משרתים בצבא. אתה אומר, המחנה בגלילות, מושיקו שלי, סגן אלוף מושיקו עזרא היה קצין מודיעין, אבל הוא למד בבה״ד 15 בבניין שהוספתי לו שתי קומות מעל תערוכת השלל. ושלומי היה בבה״ד 7, קצין קשר ששיפצתי את כל בה״ד 7.

ניסים (1:02:57) ושולי הייתה קצינה בבה״ד 6, ששיפצתי את כל בה״ד 6, ואלון היה בשריון. אז זה כיף, אתה חווה...

אלון (1:03:05) שיזפון, סיירים, צאלים, לטרון עשית גם.

ניסים (1:03:08) נכון, לטרון, לטרון גם סיפור, אבל אתה רואה את הילדים...

אלון (1:03:12) גם הקריה החדשה.

ניסים (1:03:13) הילדים נמצאים בשבילי הדרך, במיילסטון שאתה שמת להם, ואתה רואה שהם עוברים את הישראליות, את הצבא, נכון, את היהדות, את הערכים, את אהבת ארץ ישראל, לראות הילדים גדלים, ויש לך זכות. יש לי חמישה ילדים קצינים, ואחד מפקד טנק, שבפוקס הצבא עשה טעות איתו, שלא עשה אותו, אבל אלוהים רצה אולי לשמור עליו, לך תדע, אנחנו לא יודעים.

אלון (1:03:43) כן, זה גם צומת.

ניסים (1:03:44) ויש לנו את תמר, שהיא קצינה בתבל, קצינת תקשוב בחיל הים, קצינת כוח אדם, שהיום היא קצינת אג״ם בתבל, ויסמין קצינת שלישות בחטיבת צנחנים ושירי בכיפת ברזל. אז אתה אומר, אתה רואה אותם...

אלון (1:04:02) על זה נאמר, ברוך השם.

ניסים (1:04:02) ברכה, ברוך השם.

אלון (1:04:04) ברוך השם.

ניסים (1:04:04) אתה רואה אותם ברוך השם. אבל אני לא עשיר כזה שיש לי מטוס פרטי, ואני לא יכול לתת לכל ילד בית ואוטו, אבל אבא צריך לתת להם הדבר הכי חשוב. אני אמרתי גם לבנות זוג שלי, שהייתי, חיפשתי את האישה הנכונה. שרשה לה פאם, אמרה צרפתית. צריך נוכחות. אתה לא יכול להיות אבא בלי נוכחות. אנשים אומרים אבא, גם בתורה כתוב, דרשו את ה' בהימצאו. או הדתיים אומרים, המלך בשדה בחגים. אבא נמצא קרוב, דבר איתו. אתה נמצא קרוב לילדים. אם ילד בוכה בלילה,

ניסים (1:04:45) אתה ניגש אליו. אם מושיקו רוצה לבנות בלגו, אתה קונה לו לגו. אם שולי רוצה לראות, לטייל בתל דן, ליוויתי את שולי מכיתה א' עד י״ב, אבא מלווה.

אלון (1:04:57) מה אתה אומר?

ניסים (1:04:58) 12 שנים, אבא מלווה. אני גידלתי את המורות. אתה מבין? אבא לא יכול להיות אבא בתואר ט', או אפילו לא בט'. אבא צריך להיות נוכח, לחבק, להקשיב, להיות עם הילד. המבחנים של הילדים שלי היו רשומים לי ביומן כמפקד מרכז בינוי, פה א' מפקד צאלים, פה א' קהלני, פה א' עם בריק, מפקד צאלים, ומושיקו, החזרה מהבית ספר, מושיקו שלומי, מבחן במתמטיקה. המבחנים היו רשומים לי ביומן שלהם. ואם הייתי צריך לשבת איתם, שגידלתי שלושה ילדים בלי אימא.

אלון (1:05:43) אז בוא נדבר על זה, שאתה התאלמנת.

ניסים (1:05:45) כבר מגיע שלוק. בטח, לרוויה. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו.

אלון (1:05:53) אמן, אבא שלי. אתה בגיל די צעיר, כקצין בקבע, התאלמנת עם שלושה ילדים. איך זה היה לך?

ניסים (1:06:05) קודם זה אחד הדברים הקשים בחיים, שזה לא בשליטתך. ואתה אומר, למה פתאום ילדה בת שלושים ושלוש, יפהפייה, אימא טובה לילדים, בת טובה לאימא שאיבדה בן בצבא, אח שלה נהרג. מושיקו כהן נהרג מצלף. גדוד שריון 195 היה בתעלת סואץ, חטף כדור בראש, נהרג, ואבא שלו נהרג בתאונת דרכים, ואשתי נשארה עם עוד אחות שהיא בעייתית, נשים אותה בצד, היחידה לאימא שלה, ופתאום היא מגלה פה גוש,

ניסים (1:06:47) והגוש הזה הוא גוש סרטני. ואתה בגיל 33 בוולפסון יורד לשירותים ובוכה את החיים שלך. כאילו, מה, לא עברתי כאילו מבור לבור? כבר יצאתי מהבור של החיים משכונת התקווה, יצאתי מכל הקשיים. יש לי משפחה יפה, מרגלית, שלושה ילדים, סבתא בבית איתנו, אוהב את ההורים, אוהב את המשפחה. די אלוהים, בחיית רבאק, תשחרר. מה אתה עושה לי טירונות על טירונות?

אלון (1:07:21) כן.

ניסים (1:07:22) והיא קיבלה את המחלה, וארבע שנים אף אחד לא ידע, כי היא לא רצתה שאף אחד ידע, גם לא רצתה לקבל טיפול שעושה לה קרחת, ואני לא הלכתי ראש בראש, כאילו לא התעמתתי איתה, זרמתי איתה, ואחרי ארבע שנים הודיעו לנו שנשאר לה חודש, היה מאוד עצוב, פנימית ה׳, תל השומר, ואני החלטתי לישון אצלה בבית החולים, לא לעזוב אותה. גרנו בבית חדש, הראיתי אותו מהחלון. רואים את הבית החדש מהחלון, באור יהודה, שכונת נווה סביון. אתה בתל השומר, יושב על הרצפה, ריח ליזול מסריח עם צעקות של אחות, אחות, אחות, אחות, אחות, אחות, ואתה רואה את הפס של הדופק של השכן נהיה קו ישר,

ניסים (1:08:19) ואתה מתרחץ ושומר עליה ולא עוזב אותה, ואתה עובר איתה את כל השלב האחרון של החיים. צריך להגיד שלפני כן הייתה לנו תת פרידה. קיבלתי נסיעה לארצות הברית,

ניסים (1:08:37) לבקר בצבא ארצות הברית. היא הייתה בשיא הטיפולים הכימותרפיים. אז המציאו בקבוקון, בקבוקון של שר מוקד וחיברו אותו לווריד. הזמר מהדודאים ברח לי השם, שהבן שלו הוא גם זמר, ברח לי השם לרגע. פרסמו אותו ישראל גוריון והשני, שמו לו בקבוק, וזה היה המצאה, שמו לו בקבוק כימותרפי, ואני קיבלתי נסיעה לארה״ב לבקר ב-34 בסיסים.

ניסים (1:09:14) באתי לרופאה שלה ואמרתי, תקשיבי דוקטור, אני נוסע לחודש לארה״ב, אני לוקח את מרגלית איתי. אמרה לי, מה? אמרתי, מה שאת שומעת, אני לוקח אותה איתי בין הטיפולים שתהיה איתי חודש בארצות הברית. אומרת לי, אתה לא שפוי. אמרתי, האמת? נכון. אבל תתני לי את כל התרופות, כל הכדורים, רשימת בתי חולים, הכול. וטסתי איתה לארצות הברית, נחתתי בניוארק, היא אמרה לי, תמי בן עמי עכשיו עברה את השלב שאין לה רגליים.

אלון (1:09:48) אה.

ניסים (1:09:49) השתתקה. אשתו של הנשיא יצחק נבון לא מרגישה את הרגליים. מר עזרא, תביא כיסא גלגלים, אני לא מרגישה את הרגליים. ואני אלוף משנה בצה״ל, מחכים לי בירידה מהמטוס, אני יורד עם כיסא גלגלים, ואומר להם, היא בהיריון, וכשהיא לידה, הסיפור, וככה טיילתי איתה בארצות הברית חודש.

אלון (1:10:16) וואו.

ניסים (1:10:17) הייתי שר לה בפיקס הקטן, הוא נושא אותה בכיסא הגלגלים, ונתתי לה את כל האהבה שבעולם. זה היה מין טיול פרידה שהייתה סאחי. היא הרגישה את הטיול, חזרנו הביתה, ואחרי כמה חודשים היא מתה לי בידיים, כמו בסיפור חלף עם הרוח הגיבור, עם היפה שלו, אתה רואה את הברועות,

אלון (1:10:43) אבל

ניסים (1:10:47) אתה עושה החלטה באותו רגע שאתה שומר על הילדים.

אלון (1:10:52) כן.

ניסים (1:10:53) מול העיניים שלה החלטתי לעצמי שאני עכשיו שנה לא מכיר אף אחד. אני רוצה להיות רק עם הילדים, לשמור על הילדים. הם קיבלו הודעה שאימא שלהם חולה רק לפני שבועיים. כל ארבע שנים הם לא ידעו. והיה מאוד קשה, וכתבתי שירים, כל יום הייתי מוציא לה שיר בשבעה, היה קשה. אתה רואה את סוף החיים, אתה רואה מה הבן אדם. אדם צל עובר, כמו צל של יונה, שעובר לך מעל הראש. צל עובר. ואתה לא יודע מה הגורל. ושש שנים שמרתי על הילדים שלי. יצאתי, פגשתי, ראיתי,

ניסים (1:11:37) עד שמצאתי את החיבור עם קטי הנהדרת שבאה גם, קימה לך בצווי לך, אלוהים עשה לה גזור מאורוגוואי, ממונטווידאו, הדבק באור יהודה. מי יכול לחשוב על דבר כזה? איך אתה עברת כל כך הרבה בנות? נישואים, ולא מתאים, וכן מתאים, ולא מתאים. אתה לא רוצה להביא הביתה? והפתעה בדרך, אה?

אלון (1:12:01) והפתעה בדרך.

ניסים (1:12:02) הפתעה טובה בדרך גם בזה סוג של...

אלון (1:12:06) זה גם צומת.

ניסים (1:12:07) ניסיון וקבלת החלטה, כי בעצם ההחלטות הקשות בחיים והגדולות, זה החלטות של חיים. האם אתה נשוי ואשתך לא רוצה את ההיריון, ואתה רוצה את הילד והיא לא רוצה? מה אתה עושה? איך אתה מתמודד? או יש לך היריון שאתה לא ידעת? או יש לך הפתעה? הדברים האלה זה עניין של החלטות של חיים. ואני התחתנתי עם קטי והבאתי עוד שלוש בנות. יפהפיות, חמודות, ואחרי כל הקשיים, עברו שלושים שנה ממרגלית, וכל שבת בבוקר אני קורא פרק תהילים בבית הכנסת ליד הלוח זיכרון שלה.

ניסים (1:12:49) שלושים שנה, ארבעה ילדים, עשרה נכדים, שחרר, שחרר. אבל אני מרגיש שהיא כמו טלסטאר שאומרת לי, ניסים, ימינה, שמאלה, תעשה יוטרן,

ניסים (1:13:07) ואתה לא יכול לדעת באמת מה העולם. כי מה בן אדם בעצם? כאילו, מה הוא? 70 שנה וזה נגמר? 80 שנה וזה נגמר? מה, לא נשאר כלום ממנו? לא די.אן.איי? לא נשאר ממנו? עולם הבא? כן עולם הבא, לא עולם הבא? זה דיונים. דבר אחד אני יודע, שאני פגשתי אותה, אחרי שהיא נפטרה.

אלון (1:13:30) מעניין. איך זה היה?

ניסים (1:13:34) תמיד אתה הולך אחורה למשפחה. אבא של סבא שלי, הרב יהודה פתיה, הוא היה פותח בספרי קודש.

אלון (1:13:42) נכון.

ניסים (1:13:42) היום הרבי מליובאוויטש עושה את זה. הוא מאוד מפורסם. אבל ליובאוויטש, יש לו, הוא כמו קוקה קולה, הוא מותג. כל העולם מכיר אותו, וכל הכבוד.

אלון (1:13:53) כן.

ניסים (1:13:53) לו ולחב״ד. אבל הרב יהודה פתיה, כשבאים אליו אנשים עם התלבטות, הוא היה אומר, אתה רואה שם את ארון הספרים? רבת עם אשתך, היא רוצה ילד שילמד בבגדד, אתה רוצה שהוא ילמד במוסול, היא רוצה שהוא יהיה מכונאי, אתה רוצה שהוא יהיה עתודאי. בואו נפתח ספר, בואו נראה מה כתוב. נסתכל ימינה ושמאלה, ונראה מה אומר הספר. בדאלק, תפסיק לריב עם אשתך. ככה היה מדבר הרב פתיה. חבל, ילדים, לך תביא ספר. הנה, כתוב לך ככה וככה.

אלון (1:14:26) יאללה.

ניסים (1:14:27) אז אני הייתי במיאמי בטיול לארצות הברית אחרי שמרגלית נפטרה. הייתי עם הילדים, ברחנו, פשוט ברחנו. כל מי שראה אותנו היה בוכה, היינו בוכים איתו. החלטנו לנסוע לאשר גוטמן, צדיק, אמיתי, חבר שלי, ויובל ואלי שטייס, שתי דמויות שונות, אחד שבוע בניו יורק, אחד שבוע במיאמי, וטיילתי עם הילדים. היינו בבית כנסת במיאמי, ואני אומר למושיקו, תאמין לי, אני מרגיש את אימא פה, כאילו, איפה שהייתי איתכם, הייתי איתה קודם.

אלון (1:15:00) כאילו, מה אחריכם?

ניסים (1:15:01) אמרתי, אני אביא ספר כמו הרב פתיה. אני... בואו נראה מה יכול להיות. ושם המפגש שלי עם מרגלית. הלכתי לארון ספרים, עצמתי עיניים כי אני תחמן, שלא אוציא ספר שאני מכיר. הוצאתי ספר, מסכת מגילה. בחיים לא ראיתי את הספר הזה. אני מביט על הדוכן של החזן, בין מנחה לערבית, עוצם עיניים, שם אצבע.

ניסים (1:15:30) מרגלית. איזו סטטיסטיקה אתה יכול להגיד? אני נמצא עכשיו במיאמי, בבית חב״ד, יש אלף ספרים. בכל ספר יש מאה עמודים. בכל עמוד יש מאה שורות. בכל שורה יש עשרים מילים, ואתה שם אצבע, יוצא מרגלית.

אלון (1:15:51) מטורף.

ניסים (1:15:52) אבל זה כלום. מה הרגשתי? שהיא איתי. אבל היא לא איתי. אז מה כתוב במסכת מגילה? בפרק כ״א, עמוד א׳, בצד ימין, כתוב משל לאדם שאבדה לו מרגלית.

אלון (1:16:06) וואו.

ניסים (1:16:08) מרגלית זה גם שם מרגלית. משל לאדם שאיבד יהלום, מרגלית.

אלון (1:16:12) וואו.

ניסים (1:16:13) מה אני הרגשתי? איבדתי את המרגלית שלי. משל לאדם שאבדה לו מרגלית. בכל מקום שהיא, מרגלית שמה, לא אבדה אלא לבעלה. אתה מקבל סטירה לפנים. אתה מקבל את ה-מה אתה עכשיו. ואתה רואה את זה מול העיניים, אתה לא מאמין. איזה סטטיסטיקה.

אלון (1:16:41) ואז כבר ידעת שזה יהיה השם של הספר שלך?

ניסים (1:16:43) של מה?

אלון (1:16:44) שזה יהיה השם של הספר? משל לאדם?

ניסים (1:16:46) לא, הספר, הוא נכתב אחרי.

אלון (1:16:51) כן, אבל אז כבר כאילו...

ניסים (1:16:53) הספר, נגיע אליו עוד שנייה. בוא נגמור את הסיפור של המשל לאדם.

אלון (1:16:56) כן.

ניסים (1:16:57) חזרתי לארץ, ואז גרינפלד, המפקד שלי, סיפרתי לו, אמר לי, אתה פסיכי? לך לרב דניאל זר, תספר לו. משה גרינפלד היה ראש חטיבת תחזוקה, היה מפקד שלי בצבא, לא דתי, אבל איש נורא טוב. הוא היה קצין תחזוקה בצנחנים, מהאגדות. הלכתי לרב דניאל זר בפרדס כץ עם שלושת הילדים שלי, ואני מספר לו את הסיפור. הוא קם מהכיסא, שם את הראש שלו על הרגליים שלי, מוציא את הכובע, אומר לי, תברך, תברך. אמרתי לו, הרב זר, כאילו הוא יושב לי כמעט על הביצים, לא נעים, מה זה, מה אתה עושה שם?

ניסים (1:17:39) כל הרב הזה, אומר לי, תברך, תברך. צדיק אתה והיא צדיקה, סליחה שאני אומר את זה, אתה עושה לה לוח זיכרון, אומר לי, מטר על מטר, אומר לי. תעשה לוח זיכרון מטר על מטר, מי שלא מאמין בתחיית המתים, מי שלא מאמין באלוהים. והלכתי ועשיתי לוח זיכרון בשני מקומות, אחד בבית הכנסת שלי, זה לוח הזיכרון הראשון, והייתי כמו שגריר ישראל בגרמניה, שבא לו אורח מגרמניה, לוקח אותו לשואה, לאנדרטת השואה. אז האנדרטה הפרטית שלי הייתה לוח הזיכרון. בגרמניה זה היה?

ניסים (1:18:19) לא, אני צוחק. כל מי שבא לארץ, חברים שלי מאירופה, משקיעים, הייתי מראה להם את זה כמו איזה דודה בראש, לפני שמדברים על עסקים וזה, תבינו מה החיים, מה הבן אדם, מה הוא נשאר ואיזה גורל ואיזו השגחה פרטית יש לי. ואני מאמין שבאיזשהו מקום, שאם אתה שומר על ניקיון, לא דאווין, ניקיון אמיתי, מישהו שומר עליך. מישהו שומר עליך, ואתה אומר לו כל בוקר, מודה אני לפניך. הכרת הטוב לאלוהים היא בעצמות שלי. הייתי מדבר איתו ישירות. כשהייתי ילד בגיל 12 ובכיתי בסיטואציות שהיה לי קשה לראות,

ניסים (1:19:05) הייתי מדבר עם אלוהים, היה לי כמו נל״ן, נקודה לנקודה, מרים טלפון בבונקר, עונה לך מפקד אוגדה. דבר איתו. והיה לי הכרת הטוב למה שאני. תראה, אני היום, כשאני נמצא פה, יושב לידך, ברגע הזה, בנתונים האלה, בן שבעים ועוד מעט שתיים, עם הידע, עם הניסיון, עם המשפחה, עשיתי דרך ארוכה. היה לי השגחה פרטית, היה לי וייז למעלה שאמר לי, לך ימינה, לך שמאלה, לאט. ואתה מתפלל לאלוהים שייתן לך דרך טובה. אתה מתפלל בבוקר לפגוש אנשים טובים. אתה מתפלל שלא תיפול בלשון הרע, תצילני מלשון הרע ומחבר רע ומעין רע.

ניסים (1:19:50) אבל אל תיקח את היהדות להיות קרדום לחפור בה. עכשיו, אם אתה רוצה להגיע לספרים,

אלון (1:19:57) עכשיו בוא נראה בספרים ואחרי זה נתחיל לסכם, כי אנחנו כבר ממש בחריגה אז נדבר על הספרים ואז טיפים לחייל המשוחרר, לבן ה-20 ואולי נוסף לנו פרק ב׳.

ניסים (1:20:12) תראה, התוכנית שעשיתי בטלוויזיה בערוץ 2 הייתה שמונה דקות ישר ללב.

אלון (1:20:17) וואו.

ניסים (1:20:18) ובעריכה בא אליי קונטנטו דה סמריק, מפיק קונטנטו, הוא אמר ניסים, זה לא נכנס בפרק אחד, עשו לי שני פרקים של ישר ללב, שאני מאוד גאה בהם. אז אם אני צריך לבוא עוד פעם, לראות אותך עוד פעם, אז אני אבוא. אם אתה רוצה לעצור עכשיו, נשמור חבילה לפעם הבאה, ספרים והלאה, גם אפשר. אתה המנחה.

אלון (1:20:43) בוא ניגע רגע בספרים, כי כבר דיברנו על זה.

ניסים (1:20:45) כן.

אלון (1:20:45) ואז בא לתת איזשהו סיום, כן.

ניסים (1:20:48) ספרים זה מ״ם של מצוקה ומ״ם של מורשת. שני המ״מים נמצאים בפנים. משל לאדם זה מ״ם של מצוקה, כי בעצם השירים שכתבתי היו שירים של מצוקה. ימי סגריר, כתבתי שיר, ימי סגריר, כשאני נמצא בימי סגריר, שמרגלית הייתה במצב כזה שהייתי בערפל, בחושך, וכתבתי הרבה שירים למגירה. לאט-לאט הצטברו לי שירים. ודמעה, איך נוצרת דמעה, למה אני בוכה, איך נוצרת דמעה, איך הרגש יוצא מהעין? כתבתי שיר. ויורד המסך על אשתי. כתבתי שיר. הרבה שירים שכתבתי, צברתי, ואז נערמו לי שירים שסיפרתי לחברים,

ניסים (1:21:42) ואמרו לי, וואלה, שיר יפה, זה, זה, זה. התחלתי לכתוב לכל שיר סיפורו של שיר. זה התחיל משיר, אחר כך סיפורו של שיר. כשכתבתי באירופה, כשהייתי מנכ״ל ב.ס.ר ארצות חוץ, הייתי מגיע למלון בקרקוב אחרי יום עבודה, שמונה בלילה, מה כולם עושים? מתרחצים, ישנים עד אחת, באחת יורדים למטה ללובי, לכל הקרחנה שיש שם, עולים בארבע שבורים פחות 100 דולר בכיס או 200, פחות כמה נוזלים בגוף, וקמים בשמונה מסטולים לעבודה. אז אני החלטתי שאני לא יורד לרמה הזאת, תרתי משמע, אני שומר על עצמי, כי אנשים שרואים אותי כמנכ״ל חברה, שלא אתבזה ואשתה לידם ואעשה שטויות, אז אני נשאר בחדר, מתרחץ וכותב לכל שיר את הסיפור.

ניסים (1:22:37) ואז הוא נותן את הסיטואציה מתי כתבתי את השיר ומה הייתה ההרגשה. איפה אני נמצא עכשיו? עכשיו אני בקרקוב. נחתתי בפולין, בצ׳כיה, בבודפשט, בבוקרשט, בברטיסלבה,

ניסים (1:22:54) והייתי מתאר את הסביבה והייתי מחבר את השיר בפנים ואז נוצרו לי שירים ופרקים לשירים ולאט לאט נהיה לי חומר לספר. וואו, לא תקרא לספר. והפרק המרכזי היה סיפור של משל לאדם שסיפרתי לך כל רגע. ואז אמרו לי, תקשיב, תוציא ספר, זה מדהים, אנשים, אתה יודע, זורקים לך רעיונות, תוציא ספר. משל לאדם, אדם כמשל. אה, רגע, אמרתי, רגע. ואני מוציא ספר משל לאדם, זה סיפור על עכשיו, אבל מי הבן אדם שכתב את הספר הזה? איך הוא הגיע לכתוב, שאלו את נתן זך מה השעה.

ניסים (1:23:34) הוא אמר, זה מי שנולדתי באודסה, ועברתי זה וזה וזה וזה וזה, ועד שבע ועשרה ביום ראשון. זאת אומרת, השעה היא לא נקודה של עכשיו, זה כל מה שעבר עליך עד שבע ועשרה.

אלון (1:23:51) יפה.

ניסים (1:23:51) אז אני, משל לאדם, הוא כל מה שעבר עליי. אז כשהגעתי, מה עבר עליי? זה כמו מתכת שנאספה ממגרש גרוטאות, ואספו כמה ברזלים או נחושת, המיסו אותם, לקחו אותם לבית מלאכה, ויצקו אותם לתוך מנורת זהב, ועשו מנורת זהב מקשה אחת, מנחושת. אז המנורה לא נולדה רק מהמתכת שבאה בקוביות שהמיסו ויצקו אותה, כי המתכת הזו באה ממגרש גרוטאות, שאספו שם מהדינמו של המכוניות את כל הנחושת, ומישהו לקח אותם בעגלה למפעל, והעמיסו אותה, ועשו אותה, ואז היא נהייתה מנורת זהב.

ניסים (1:24:32) זאת אומרת, אתה עושה תהליך שמביא אותך לרגע הזה. ואז אמרתי שבספר, אנשים לא יאהבו את הספר אם לא יכתוב מה הרקע שלו. כאילו, מי אני? אז זה משל לאדם שאבדה לו מרגלית. אז זה גם משל לאדם. מה זה משל לאדם? מי זה הבן אדם, מאיפה נולד, מי ההורים שלו, מה הערכים שלו, באיזה בתי כנסת הוא הסתובב כשהוא היה קטן. בספר שלי יש את כל בתי הכנסת שגדלתי והתפללתי בהם עם השפעות. ואז בספר משל לאדם יש את סיפור החיים שלי בתור ילד קטן, אבל צריך תמונת שער.

ניסים (1:25:12) ואיפה אלון? איפה אלון בעסק? תמונת השער של הספר, קודם כל הספר עצמו מורכב משני חלקים. שמתי בפרונט את מרגלית, עם כל הכבוד למרגלית, כל הסיפור שלה. ואז בסוף הספר יש חלק שני, שהוא בעצם ראשון כרונולוגית, שהוא אדם כמשל. איפה נולדתי, מי ההורים שלי, איך הם עיצבו אותי, איך בניתי חיים חדשים, איך התמודדתי עם לידה, איך בניתי ילדים מכל הסוגים, איך פגשתי את קטי הנפלאה שבאה מדרום אמריקה והביאה איתה שלוש בנות, ואיך אלון והבנות נהיו חבילה שלמה, נהיו תזמורת שקשוקה נהדרים,

ניסים (1:25:57) ואז חוזרים להבין את המשל לאדם. אבל התמונה של הספר, הכריכה, אם אפשר לשתול אותה בעריכה, זה בעצם לקחת ילד בשכונת התקווה, ברחוב ותיק פינת אצ״ל, ברחוב של החרקות, באותה אווירה קיימת, להראות ילד שעושה החלטה בחיים. בגיל 12. הוא יכול להגיד, אין לי איפה ללמוד, יש לנו חדר וחצי, אז אני לא לומד. אז מה טבעי? להידרדר בירידה של הכביש לגן התקווה, שם נמצאים כל החבר׳ה שעישנו זנבי סיגריות של אודם ועוגן, שם באו אנשים עם בקבוקים שבורים לעשן חשיש, שם נפגשים ילדים שפרצו למכוניות או פרצו לבתים, ואתה גדל באווירה של שכונה,

ניסים (1:26:50) התקווה, תחתית. ואתה אומר, לא, אני לא יורד בירידה. אני מוציא שולחן מהבית כל יום בתשע בלילה. מוציא שולחן, אמנם הוא רעוע,

אלון (1:27:01) אבל הוא עובד.

ניסים (1:27:02) בקושי יציב, אבל הוא שולחן. מוציא מימייה עם מים קרים, מוציא טרמוס עם קפה, מוציא שוקולד השחר, כמה לחמים, שם על השולחן, יאללה, פתחנו בסטה, לימודים. ואתה יושב תחת הפנס של הרחוב ותחת הירח, זאת אומרת, הירח, בחייאת, עננים, אל תסתירו לי את הירח.

ניסים (1:27:26) אל תסתירו, אני לא יכול לקרוא.

ניסים (1:27:27) אין לי מגבר אור כוכבים, אין לי מגבר אור כוכבים, עננים, זוזו לי מהדרך.

אלון (1:27:34) כן.

ניסים (1:27:34) ואתה יושב, לומד, משל ירמיהו בן ישעיהו, כרם היה לידידי. משל הכרם, אתה לא רואה את האותיות, בתנ״ך כזה קטן.

אלון (1:27:45) מטורף.

ניסים (1:27:45) ועוברים החבר׳ה, אהלן ניסים, מה העניינים? ועוברות הסבתות, ניסים בדאלק, ניסים בדאלק, כאילו כבוד, כאילו כבוד אליך. ואז אתה לוקח את הילד שלך, האהוב, אלון, ואתה אומר לו, תשמע, אלון, אתה הכי דומה לי, אתה דנ״א שלי, 99.999%.

ניסים (1:28:07) זה כמו חמש תשיעיות במודיעין, מי שיודע מה זה. אלון, לשם בוא תשב, נביא את השולחן ונצלם אותך ליד עמוד החשמל.

אלון (1:28:16) נכון.

ניסים (1:28:17) זו הייתה המצוקה שלי וזו הייתה המורשת שלי וזה המעוף שלי להגיד אוקיי, אני נמצא במצוקה. בסדר. אז נו, מה, נבכה? אז אני לוקח שולחן, מוציא אותו החוצה ולומד. קר לי, שמיכה צבאית, חם לי, שותה מים קרים, אני עייף, יש לי קפה. באמצע יש לי צוות הווי ובידור, כל אלה שירדו. היית שכון הדתי גם בבקבוקים.

ניסים (1:28:47) הייתי משקיף עליהם.

ניסים (1:28:51) אני בבועה. ואלון שלי, האהוב שלי, היה דוגמן של השולחן.

אלון (1:28:57) יאללה, הייתי בן כמה? שתיים עשרה?

ניסים (1:28:59) עשר. אבל היית פלספן. או, אין לי עצבים. אמרתי, שמע, היית פלספן. אמרתי לו, תקשיב, אתה מקבל 30 שקל לשעה כדוגמן, עכשיו שב. אמרת לי, בסדר. נתתי לך 30 שקל לשעה, הושבתי אותך, עברו שם שכנות. בדאלק ניסים, זוכרים איך היית יושב כאן בלילה, לומד? אני לא מאמינה, אני בוכה, אני נזכרת ביום הזה. ואתה יושב, אלון, לא מבין מי נגד מי. אתה יושב ואתה אומר לי, אתה התפילה שלי, אתה הברכה שלי, בעצם זה שאתה נמצא בעולמי. אתה הברכה שלי. אתה מופיע בספר לא במקרה, כי הספר הוא רב-ממדי.

ניסים (1:29:45) הוא מראה את ניסים הקטן בשכונת התקווה, יושב ברחוב, לומד לאור כוכבים, מתפלל שלא ירד גשם. ואני רואה את הילד שלי, שנולד לי בין הערביים, בין שני מעברים של חיים, ילד אהוב שלי, שאני מתחבר אליו ורואה אותו וגאה בו, מושיב אותו, מצלם אותו, ובעצם הוא נמצא, הוא הגיע אליי שלושים שנה אחרי התמונה. הוא החזיר אותי אחורה לערכים,

ניסים (1:30:16) לא להרוג, לא לעשות הפלה לילדים, להביא חיים, לבנות אותם, לחנך אותם, ולראות את הילד הזה מראיין אותי עכשיו, זה מדהים. זה רגע, ברוך השם.

אלון (1:30:30) ברוך השם.

ניסים (1:30:31) ברוך השם.

אלון (1:30:32) אבא שלי, איזה יופי, אנחנו נהנים.

ניסים (1:30:33) כפרה עליך. אוהב אותך.

אלון (1:30:35) חבל על הזמן. אני גם.

ניסים (1:30:36) ולראות אותך היום יושב גבר-גבר רציני, משכיל, חכם, עם זיכרונות טובים, ולראות אותך מתחבר. קטי מאוד אוהבת אותך, והבנות אוהבות אותך, ואני רואה איך אתה נהיית לי גבר נהדר. בעזרת השם, נראה ממך נכדים יפים וחמודים.

אלון (1:30:57) יש את הזמן, יש את הזמן, ברוך השם.

ניסים (1:30:59) ונגיד על הרגע הנפלא הזה, באמת תודה לה׳, שזכינו להיות בפודקאסט, בבונקר, באיזה בונקר, חבל על הזמן, מוגן מעין הרע, מוגן מרוחות רעות, וכולו אהבה, וכולו הערכה אליך, אלון שלי. אפילו שאתה גבאי, כולך אלון של ניסים.

אלון (1:31:21) אבא שלי.

ניסים (1:31:22) אוהב אותך, חיים.

אלון (1:31:23) ריגשת אותי. ריגשת אותי. תודה רבה.

ניסים (1:31:25) ולאימא, נסיים, לאימא דורית גבאי, שהיא שותפה שלי לחיים שלך. אני מעריך אותה מאוד. היא עברה דרך בחיים, גם מקריית שמונה, גם ממקום של פריפריה. היא גאונה. גאונה. והיא יצרה לעצמה חיים בדרך שלה, והביאה לי אותך כמתנה הכי יפה ואהובה. ואני מאחל לה, לדורית, שיהיו לה חיים יפים, חיים טובים, שנעמוד ביחד עם קטי ואיתך ועם דורית בחתונה שלך, ושיהיה לך אורנים טובים.

אלון (1:32:04) אבא שלי, מסר אחרון למי שככה שומע אותנו, טיפ לדרך של בחור צעיר בן 20. איזשהו מצפן שאתה יכול לתת לו?

ניסים (1:32:11) בחור בן 20, תלך קדימה. אל תראה את הרגע, אל תראה את בריכת השחייה בתאילנד, אל תראה שטויות. תחליט שאתה בן אדם רציני, שלוקח את עצמו, גם אם אתה עני, אין לך אמצעים, גם אם אתה בן של עשיר, יכול להיות ילד ספוילד, מה שנקרא. תחליט שאתה בגיל 25 לומד,

ניסים (1:32:37) רציני, משקיע בלימודים, מסתובב במקומות הנכונים בשביל למצוא את בת הזוג הנכונה, כי אתה הולך לעשות את החוזה הכי חשוב בחיים שלך, לבנות בית עם בחורה, לבנות בית כשאתה מגדל שם ילדים, שאם אתה תהיה גרוש, הם יהיו בקשיים, אם אתה תהיה בעל, אימא, פרימיטיבי, שמרני, כשאתה רוצה בית, משפחה, שקט נפשי, לחנך אותם על ערכים, על יהדות יפה, אתה בונה משפחה. שבסוף ראיתי הרבה אנשים עשירים שהיו זרוקים בברים ברומניה, מחפשים איזה מישהי שבשביל עשר דולר תשב לידם לרגע, והילדים שלו בבית לבד, ואשתו לבד בבית.

ניסים (1:33:25) מה הכל שווה? האדם צריך להרוויח כדי פרנסתו. גם הוא צריך לדעת, ושיננתם לבניך, לתת לילדים את הדרך. זה לא אומר שאם אתה נותן לו כרטיס אשראי בלי גבול, סימן שאתה אוהב אותו.

אלון (1:33:40) נכון.

ניסים (1:33:41) צריך ללמד אותם, להיות איתם, לחבק אותם, להקשיב להם. מדי פעם יש פליטות. כמה שאתה מדבר הרבה כמוני, אז בסטטיסטיקה נופל לך איזה שטות. בסדר, מתנצלים, הולכים קדימה. אבל רואים אותך דמות של אבא, ואתה רואה את הילדים, אחד-אחד, כל אחד בדרך שלו. וכל ילד, אני אומר לו, תהיה אתה, לא אני אמרתי, אוסקר ויילד אמר, תהיה אתה עצמך ואל תהיה מישהו אחר, כי זה כבר תפוס.

אלון (1:34:12) יפה.

ניסים (1:34:13) אוסקר ויילד אמר, תהיה אתה עצמך ולא מישהו אחר, כי אתה תפוס. תדבר בארבע עיניים עם עצמך. מה אתה יודע? מה אתה אוהב? אל תעשה פוזות, אל תעשה דאווינים, כי הכל מתרסק. אל תהיה שואו, תהיה אתה, ותנסה לשפר את עצמך על ידי זה שאתה משקיע, לומד בעצמך, מקשיב בעצמך. בונה סביבך מעגלי חברים של צמודים ביותר, זאת אומרת, אלה העצות שלהם ייקחו אותי למקום נכון. פוקח עיוורים, אומרים, אתה לא חייב להיות עיוור. צריך לראות, הנה זה, אתה פותח עיתון, אתה רואה מה קרה להוא, השתכרו, עשו שטויות, דקרו, אתה רואה את הילד הזה שלמד, אתה רואה את הכדורגלן רונלדו, שאכל שאריות של המבורגרים בגיל 14 ברחובות של פורטוגל, והוא האמין בעצמו ומי שהוא האמין בו,

ניסים (1:35:12) ודחף אותו. אתה רואה את מסי, אנחנו ברוח המונדיאל.

אלון (1:35:16) כן.

ניסים (1:35:17) מסי, שבגיל 12 אמרו לו שהוא לא יגדל. מה זה יגדל? הוא לא גדל. אבל תראה מה זה, איזה בן אדם, איזה תופעה. אתה רואה אנשים ברמות, אתה רואה את הדור הזה היום, של 7 באוקטובר, אתה רואה את הדור של הצעירים, אתה מסתכל עליהם, איזה גיבורים, איזה אנשים גיבורים, מתנחלים, שלוקחים את עצמם, שומעים שבעוטף עזה אנשים נשחטים, לא שואלים שאלות, כמו הבחור ההוא מהמוסד שנהרג, חננאל, שהוא יורד לעזה להילחם, להציל את המשפחה שלו, להציל את העם שלו. אתה רואה את החיילים הצעירים שלנו, שלוחמים, הולכים למילואים, עוזבים משפחה, מקריבים את עצמם, איזה דור נפלא.

ניסים (1:36:01) אבל אתה אומר לעצמך, למה מהדור הזה לא צומחת הנהגה? כי אם אתה רוצה ללכת לפוליטיקה, משהו בדרכך, במקום שאתה עובר סינון של ניקוי, אתה עושה סינון של רעל.

אלון (1:36:14) כן.

ניסים (1:36:14) מגבר פטריוט, כשאתה מאוד רוצה, מאוד רוצה, אתה מתחיל להתלכלך, להתלכלך, להתלכלך, עד שאתה מספיק מלוכלך להיות ראוי לפוליטיקה. וזה העצוב בפוליטיקה שהיא לא מנהיגות. כתבו עליי את שר השיכון הבא, ב״7 ימים״. כתבו עליי את שר השיכון הבא, והלכתי לפוליטיקה. התחלתי להבין איך נבחרים, איך נבערים, איך 120 אנשים נבחרים, מי גורם להם להיבחר, למה הם נבחרים, מי משקיע בהם, איזה חוקים מטומטמים הם ממציאים, כי מישהו כופה עליהם, והם רוצים דבר אחד, דבק לכיסא,

ניסים (1:36:58) ולא לעם ישראל. מי ייתן שהדור הזה שעבר שואה, ממש כמעט שואה, תצמח ממנו מנהיגות טובה לעם ישראל מצידי מכל גווני הקשת, כיפות סרוגות, מרצ, בלי מרצ, עם מרצ, ליכוד, אייזנקוט, בנט, שיצמחו צעירים שירימו את עם ישראל בחזרה למעמד שנמצאת, בעזרת השם.

אלון (1:37:26) אבא שלי ניסים עזרא, תודה רבה. אוהב אותך, אוהב אותך, אוהב אותך, כפרה עליך.