הוזמנתם להתראיין בפודקאסט. או שאתם מקליטים באולפן פרק שבו מראיינים אתכם. הפחד הכי נפוץ הוא "מה אם לא יהיה לי מה להגיד". בפועל קורה ההפך: יש יותר מדי מה להגיד, ובסוף הפרק אף אחד לא זוכר דבר אחד ברור.
ההכנה של מרואיין לפודקאסט היא לא לשנן תשובות. היא להחליט מראש מה חייב לצאת מהפה שלכם, ומה לא יוצא בשום מצב. השאר קורה בשיחה.
העוגנים שלכם: שלושה מסרים, לא יותר
אנשים זוכרים מפרק של שעה דבר אחד, אולי שניים. אז מחליטים מראש מה זה יהיה.
כותבים שלושה מסרים. כל אחד משפט שאפשר להגיד בנשימה אחת:
- "רוב העסקים מפסידים כסף לא בגלל שיווק, אלא בגלל שהם לא עונים לטלפון."
- "התחלתי את זה ב-37, אחרי שפוטרתי. זה לא מאוחר."
- "אני עושה רק דבר אחד, ולכן אני עושה אותו טוב."
אלה העוגנים שלכם. בכל שאלה שתישאל, יש סיכוי טוב שאפשר לחזור לאחד מהם. לא בכוח, אבל בכוונה. מראיין טוב ישאל 15 שאלות. אתם תענו עליהן, ובדרך תדאגו ששלושת המסרים נאמרו, לפחות פעם אחת, ברור.
ועוד עוגן אחד: סיפור. סיפור אישי אחד, אמיתי, עם התחלה, אמצע וסוף, שמחבר לאחד המסרים. הלקוח שלימד אתכם משהו. הכישלון שבגללו שיניתם כיוון. הרגע שהבנתם. מכינים אותו עד הסוף, כולל הפרטים הקטנים (מה הוא אמר, איפה זה היה, מה הרגשתם). סיפור עם פרטים נזכר. סיפור כללי נשכח תוך דקה.
גבולות גזרה: מה לא יוצא מהפה
זה החלק שאף אחד לא מכין, ואז באמצע הפרק עולה שאלה על השותף לשעבר, ואתם עונים כי לא נעים לא לענות. ואז מבקשים למחוק.
לפני ההקלטה מחליטים, ואומרים למראיין בשיחה קצרה:
- מה אסור לשאול. נושאים שאתם לא נכנסים אליהם: עסק קודם, אנשים ספציפיים, משפחה, בריאות, כסף אישי. אין צורך להסביר למה. "על זה אני מעדיף לא לדבר" זה משפט שלם.
- מה אסור לכם להגיד. שמות של לקוחות בלי אישור. מספרים שאתם לא רוצים שהמתחרים ידעו. הבטחות שאתם לא בטוחים שתעמדו בהן. דעות על אנשים אחרים בתחום. הכלל: אם הייתם מהססים להגיד את זה בפוסט ציבורי, לא אומרים את זה בפודקאסט. הפודקאסט הוא פוסט ציבורי.
- לאן לא נכנסים. פוליטיקה ומצב ביטחוני, אלא אם זה הנושא של הפודקאסט. זה לא מוסיף לכם לקוח אחד, ויכול להוריד עשרה.
ואם בכל זאת עלתה שאלה שחוצה גבול? אומרים: "בוא נדלג על זה." ממשיכים. אנחנו חותכים את זה בעריכה, ואף אחד לא ישמע את השאלה.
ככה זה עובד בבונקר: המארח שלנו עובר איתכם על המסרים ועל הגבולות לפני שהמצלמה נדלקת. אם הזמנתם מראיין מקצועי, יש גם שיחת הכנה לפני יום הצילום, ושם סוגרים את כל זה.
איך עונים כמו מישהו שכיף להקשיב לו
תשובה קצרה, ואז דוגמה. "כן, זה עובד. למשל, לקוח שלי מתחום הנדל"ן..." המשפט הראשון עונה, הדוגמה מוכיחה. תשובה בלי דוגמה היא דעה. תשובה עם דוגמה היא ידע.
מספרים במקום תארים. לא "הרבה לקוחות", אלא "ארבעים לקוחות". לא "גדלנו מאוד", אלא "מ-3 עובדים ל-11". מספר אחד שווה פסקה של מילים.
לדבר למאזין, לא למראיין. השיחה היא עם המראיין, אבל מי ששומע הוא מישהו שנוסע ברכב. מדי פעם פונים אליו ישירות: "אם אתם עכשיו בהתחלה, תעשו דבר אחד..."
מותר לעצור ולהתחיל מחדש. התחלתם משפט, הסתבכתם, נתקעתם. לא ממשיכים בכוח. עוצרים, אומרים "רגע, אני אתחיל מחדש", נושמים, ועונים שוב. זה החלק הכי חשוב שתדעו: אנחנו חותכים את זה. אף אחד לא יראה את הניסיון הראשון. ההקלטה לא חיה, והטעות היחידה היא להמשיך משפט שבור כי התביישתם לעצור.
לא מביימים ולא עורכים תוך כדי. "תחתכו את זה", "אפשר לצלם שוב מהזווית השנייה", "תעשו פה זום". לא. הנחיה כזו שוברת את השיחה, ולמארח ולעורך יש את זה כבר. אם משהו לא יצא, אומרים "מחדש" ועונים שוב. את השאר משאירים לנו.
"אממ" ו"כאילו" לא נוראיים. כמה כאלה בפרק זה טבעי. מה שעוזר: לפני תשובה קשה, שנייה של שקט במקום "אממ". השקט נשמע בטוח. ה"אממ" לא.
תשובה ממוקדת: ככה נולד ריל
הרבה מהערך של פרק פודקאסט הוא לא הפרק. הוא ה-10 רילס שיוצאים ממנו. וריל צריך רגע אחד, ממוקד, של 30 עד 60 שניות. איך גוזרים רילס מפרק.
לכן הכלל הכי חשוב למרואיין: עונים בדיוק על השאלה, בלי לפתוח ענפים בתוך התשובה. שאלו "מה הטעות הכי יקרה שעשית?", עונים על הטעות. לא "טוב, בשביל להסביר צריך לחזור ל-2019, ואגב השותף שלי, וזה מזכיר לי...". את הענפים שומרים. הם יהיו השאלה הבאה, או ריל אחר.
המבנה של תשובה ממוקדת: משפט שעונה. דוגמה אחת. משפט שסוגר. "הייתי שכיר של העסק שלי, 300 אלף שקל. הלקוח הראשון שעזב, עזב כי לא ענינו לו שבוע. היום אני עונה לטלפון לפני כל דבר אחר." 45 שניות, ריל מוכן. ואם יש עוד סיפור? המראיין ישאל, ואתם תענו עליו באותו מבנה.
אם זו הפעם הראשונה שלכם באולפן: שווה להתחיל את הסשן ב-15 עד 20 דקות של תוכן מרוכז לרילס. המארח שואל 5 או 6 שאלות קצרות, אתם עונים ממוקד, ובדרך מתרגלים את המבנה ומתחממים מול המצלמה. ואז מקליטים את הפרק, כשכבר רגועים ומוכנים. יוצאים גם עם פרק וגם עם רילס מהחימום.
מול המצלמה באולפן: שלושה דברים ששוכחים
לאן מסתכלים. על המראיין. לא על המצלמה, לא על המסך. השיחה נראית הכי טוב כשהיא נראית כמו שיחה.
מה לובשים. צבעים אחידים ורגועים. בלי פסים דקים ובלי משבצות קטנות (הם רוטטים על המסך). בלי לוגואים של מותגים אחרים. בלי לבן לגמרי או שחור לגמרי אם אפשר. בגד שאתם מרגישים בו בנוח ונראים בו כמו עצמכם ביום טוב.
ידיים. מותר להזיז אותן. אנשים שמדברים עם הידיים נראים חיים. רק לא לגעת בפנים ובשיער, ולא לתופף על השולחן. המיקרופון שומע הכול.
צ'קליסט למרואיין ליום ההקלטה
- 3 מסרים, כתובים, משפט אחד כל אחד
- המבנה לכל תשובה: משפט שעונה, דוגמה אחת, משפט שסוגר. בלי ענפים
- סיפור אישי אחד, מוכן עד הפרטים
- רשימת גבולות: מה לא שואלים, מה לא אומרים, לאן לא נכנסים
- איך אתם רוצים שיציגו אתכם (שם, תפקיד, מה אתם עושים, במשפט)
- לאן לשלוח אנשים בסוף הפרק (אתר, אינסטגרם, אחד, לא חמישה)
- בגד בצבע אחיד, בלי דוגמאות קטנות ובלי לוגואים
- טלפון על שקט, לא רטט
- לא לאכול כבד לפני. לא לשתות חלב לפני (הקול)
- להגיע 10 דקות לפני, לנשום, לשתות מים
צ'קליסט למרואיין
מה סוגרים לפני, ומה מביאים ליום ההקלטה.
ככה זה עובד בבונקר, אולפן הפודקאסט ברמת השרון: ההקלטה היא שעה. הסט מוכן כשאתם נכנסים, המארח מנהל את הזמן, ובסוף היום הפרק הערוך כבר אצלכם במערכת. כל עצירה, כל "רגע, מחדש", כבר לא שם.
שאלות נפוצות
כמה זמן לוקח להתכונן לראיון בפודקאסט?
שעה. 3 מסרים, סיפור אחד, רשימת גבולות. יותר מזה, ואתם משננים במקום לדבר.
מה עושים אם נתקעים באמצע משפט מול המצלמה?
עוצרים, נושמים, ומתחילים את המשפט מחדש. העורך חותך את זה בשנייה. מה שלא נחתך יפה הוא "אה, סליחה, רגע" שנמשך 20 שניות.
מותר לבקש לא להעלות קטע מהראיון?
כן, ועדיף לסגור את זה לפני ההקלטה: אומרים למארח מראש מה לא עולה. ואם באמצע ההקלטה עלה משהו, אומרים למארח "בוא נדלג על זה" וממשיכים. אנחנו מורידים את זה בעריכה. לא צריך לתת הנחיות עריכה תוך כדי.
עוד לפני שמגיעים
- איך להגיע מוכן כמראיין לפודקאסט. אם אתם מראיינים בעצמכם.
- מה לובשים לצילום פודקאסט (ומה הורס את התמונה)
- עריכת רילס מפודקאסט: איך הופכים פרק ל-10 רילסים (ידני או AI). למה התשובה הממוקדת שווה כסף.
